מקורבן למקרבן

היום, אחרי 27 שנים בכלא, השתחרר יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצוויג, פעיל "שלום עכשיו". אברושמי הורשע ברצח לאחר שזרק רימון רסס לתוך קהל מפגינים בירושלים.

ב-ynet שידרו בשידור חי את רגע יציאתו מבית הסוהר. לאחר השידור עלתה לאתר הכתבה, כשלצידה תיעוד הוידאו מהשידור החי. הכותרת: "הרוצח יונה אברושמי השתחרר מהכלא ותקף צלמים" (קישור לכתבה).
בשלב הזה אני ממליץ לכם להכנס ולצפות בוידאו שבעמוד הכתבה ולקרוא את תוכן הכתבה.
בוידאו נראה אברושמי כשהוא יוצא מדלת בית הכלא, בחוץ חיכו לו עדר של צלמים וכתבים. עד כמה שאני שמתי לב אף צלם לא הותקף על ידו. המותקף היחידי פה היה אברושמי, שכפי הנראה אף אחד מקרוביו לא הגיע לקבל את פניו.
הצלמים בהמונים עטו עליו, תקפו אותו במובן המגעיל ביותר של המילה, כמו עדר של אריות רעבים. ברקע אפשר לשמוע לגלוג מתמשך, לאדם מבוגר שריצה את עונשו הארוך מאוד בבית הכלא. הנה כמה משפטים שנשמעים ברקע: "בואנה, אברושמי, מה יש לך להגיד?", "אברושמי, אתה צריך טרמפ", "אברושמי, למה אתה ככה?", "אברושמי, איפה אתה חונה?".
לאחר מספר דקות שחיפש את דרכו מחוץ לסבך ה"עיתונאים" היה אפשר לשמוע את אחד מהם, מעודן במיוחד, קורא לעברו:  "מה אתה פורפרה, מה השתגעת?".
חבורה של צמאי רייטינג, שלא יכולים להפגין טיפת חמלה כלפי אדם שהיה אסור 27 שנה, שלא יודע לאן ללכת, שאין איש שיכוון אותו, שאין לו איש שידאג לו ברגע הזה.

יחסית לאדם שמתייחסים אליו בצורה מבישה כל כך, יונה אברושמי התנהג באצילות נפש. להציג אותו בכותרת הכתבה כמי שתקף כתבים זה הרבה מעבר לעוד שקר עיתונאי, זה מעשה שפל, זה הפיכת הקורבן למקרבן.

כלב השמירה של הדמוקרטיה

התייחסות התקשורת להתפלגותם של אהוד ברק יחד עם ארבעה חברי סיעה נוספים ממפלגת העבודה גרמה לי לתהות ביחס לעומק ההתנייה שמפעילה התקשורת עלינו, הציבור.
העיתונות הכתובה כמרקחה. ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היה לי קשה מאוד למצוא מילה אחת לזכותו של ברק. ב"ידיעות אחרונות" קראו "אהוד ברח", כינו אותו משת"פ (באינטונציה שלילית, כאילו חבר לארגון טרור), אנוכי, "אשם". ב"מעריב" הוא סמל הכשלון, "החמקן", איש ההרס. ב"הארץ" כינו את המהלך "מעשה מכוער" ואת הממשלה החדשה כ"ממשלת איראן". על פי הסקרים נראה לכאורה שהציבור שותף לתחושות: אהוד ברק בקושי יעבור את אחוז החסימה, נתפס כמי שעושה הכל בשביל לשמור על הכסא, "ישלם את המחיר" והוגדר כאשם בפילוג.

כבר חודשים ארוכים שקוראים לברק לעזוב את מפלגת העבודה, כשאחד מהטיעונים החזקים נגדו הוא מקום מגוריו, קראו לו להוציא את המפלגה מהממשלה ההרסנית. עכשיו הוא עשה את זה, עשה את זה בחוכמה, ביום אחד, באיבחה אחת, בחשאי, בערך כמו שהוא הוציא את חיילינו מלבנון. עכשיו ברק לא במפלגה והמפלגה אינה בקואליציה, כמו שכולם קיוו שיהיה, אז על מה המהומה?

התהייה העיקרית שלי היא לגבי הסלחנות של הציבור והתקשורת במקרים מסוימים, לעומת העליהום האגרסיבי במקרים אחרים. איתן כבל ביחד עם יולי תמיר, אופיר פינס ועמיר פרץ ניסו לפלג את המפלגה ללא הצלחה, כתוצאה מכך פרש אופיר פינס מהכנסת. גם דניאל בן סימון תכנן לפרוש לסיעת יחיד. התגובות בתקשורת לא היו דומות. אולי כי הם לא הצליחו לבצע את המהלך? לא נראה כאילו זאת בלבד.
אריאל שרון התפלג מסיעת "הליכוד" והתפצל ביחד עם 14 ח"כים נוספים לסיעת "קדימה". אני לא זוכר את סימה קדמון כותבת, כמו שעשתה היום, על חוסר הצדק שנעשה למצביעים, שהצביעו עבור מצע מפלגת "העבודה".

תהייה דומה הייתה לי בנושא אחר. אייל גולן נחקר אתמול 12 שעות בגין עבירות מס לכאורה, שמסתכמות בסכומי עתק. הנושא זכה לכתבה היתולית בעמוד האחורי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על עבירות מס של אמנים מהשורה הראשונה והציבור לא מזדעק. איך זה שאנחנו מתייחסים בסלחנות כזו לעברייני מס אבל שותפים לעליהום שנעשה על המשכורת של נתניהו, על המלון של דליה איציק ועל המושב בטיסה של אהוד ברק ורעייתו? הרי מדובר בדיוק באותה קופה שממנה נלקחו הכספים, בעוד עברייני המס פעלו בניגוד לחוק. מוזר, לא?

נראה שכל זה מתחיל ונגמר כל יום מחדש במשרדים של עורכי העיתונים. שם נקבע מה נחשוב על מה, על מה צריך להתקומם, על מה מותר להפגין, למי מותר לגנוב ואיך צריך להיות מחולק הכסף (והגז). העורכים ירימו ויפילו ממשלות, ימנו שרים, יפטרו, יכלאו, ישפטו וירמסו. כשחברי הקואליציה הם לא "משלהם" הם עובדים שעות נוספות כדי להבהיר לנו עד כמה זה רע. ביום כמו היום,  אחרי שאהוד ברק הפך את ממשלת הימין לממשלת ימין יציבה מדי בשביל אלוף בן ונחום ברנע, הם נתקפים בפניקה. ביום כזה, כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא לא הרבה יותר מסתם עוד כלב.

נ.ב. מעניין איך יגיבו בתקשורת ובאופוזיציה לאחר שנתניהו הודיע שקיבל את המלצות ועדת ששינסקי. אולי בדממה. קשה לי להאמין שבטפיחה על השכם.

נבחרת החלומות של ציפי

בימים האחרונים גייסה מפלגת "קדימה" אל שורותיה את מה שכונה בחוגים מסויימים "נבחרת הכוכבים". בין הכוכבים: הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, גלעד שרון "הבן של-" ועמיר פרץ ממפלגת העבודה.

בתחילת הדרך של המפלגה שאלנו את עצמנו מה הקשר בין מאיר שטרית ודליה איציק, מה הקשר בין צחי הנגבי ושמעון פרס, מה בין עמרי שרון ודוד טל ולמה בכלל אלי אפללו ויואל חסון.
היום אפשר לשאול מה הקשר בין דן חלוץ, קפיטליסט מובהק שמניותיו בבורסה היו דחופות לו כמעט כמו תחילת המלחמה בצפון ודאג למכור אותן כשברקע רועמים התותחים, ובין עמיר פרץ הסוציאליסט הרדיקלי. אולי את התשובה אפשר למצוא בדו"ח וינוגרד שמצא בשניהם כאחראים לכשלון מלחמת לבנון השניה.
ומה הקשר בין גלעד שרון ובין שלומי לחיאני? את התשובה לזה אפשר למצוא במשטרת ישראל. שניהם עמדו בחקירות ולחיאני אף הואשם בעבירות של טוהר מידות. שמו של גלעד שרון נקשר בפרשת האי היווני, שם קיבל סכומי כסף ענקיים תמורת עבודה זניחה, מה שנחשד בזמנו כהסוואה למתן שוחד לאביו. בחקירה הוא שמר על זכות השתיקה.
אבל ביחס לשניהם יכולים להיות רגועים ב"קדימה" - הם שרדו את אולמרט והירשזון, הם יעברו גם את אלה.

עמיר פרץ עוזב מליונר מרמת אביב לטובת מליונרית מרמת החי"ל שאליהם יצטרפו מליונר מצהלה, עבריין בפוטנציה מבת ים ועוד "בן של-" בעל עבר מפוקפק. קשר אידיאולוגי בין כל אלה, ביחד עם הח"כים הקיימים, יהיה קשה למצוא.

ובכן, התוספת של ה"כוכבים" רק מחזקת את ההרגשה ש"קדימה" תמשיך להיות אוסף של אופורטוניסטים שמחפשים את דרכם אל כסאות הכנסת, וזה למעשה המכנה המשותף החזק ביותר ביניהם. לזכותם יאמר, שבתור אוסף של כלום הם מחזיקים מעמד הרבה יותר זמן ממה שציפיתי, ויש להם כח בציבור שמפתיע אותי מחדש בכל פעם שאני משפשף את העיניים כדי להיזכר כמה מנדטים הם השיגו בבחירות האחרונות לכנסת.

נבחרת החלומות של ציפי הופכת את "קדימה" לחלום בלהות.

שכתוב ההיסטוריה

שני מקרים של שכתוב ההיסטוריה עלו לאחרונה לכותרות. הצלחתו של אחד הוכחה אמש, והשני כנראה יושלם בקרוב.

אמש התקיים הטקס הממלכתי לזכר הנספים בשריפה בכרמל, 30 יום לאחר האסון. הטקס התנהל כסדרו עד שעלה לדוכן הנואמים ראש הממשלה. עם עלייתו החלו הנוכחים, משפחות הנספים, לקרוא לעברו לפטר את השר אלי ישי, קראו לסלק את שר הפנים מהאולם, החלה מהומה שכמעט הפכה לתגרה פיזית.
את המהומה החל בן זוגה של אהובה תומר ז"ל, דני רוזן, שקרא לנתניהו: "השר שאחראי על כל מה שקרה יושב פה בעזות מצח". מאוחר יותר קרא אדם אחר: "הוא שקרן, הוא הרג את הילדים שלנו".
אלי ישי יצא בבושת פנים מהאולם ונתניהו בקושי הצליח לסיים את דבריו.

בתקשורת הסבירו שהאירוע המביש הזה הוא תוצאה של כעס ותסכול. אני חושב אחרת. אני חושב שהאירוע הזה הוא תוצאה של שכתוב ההיסטוריה, או פרופוגנדה מכוונת ומסע הכפשה שנעשה בשבוע הראשון שלאחר האסון. ברוב כלי התקשורת הלבישו את מלוא האחריות על האסון על כתפיו של אלי ישי. כותרות העיתונים אמרו על אלי ישי כמעט הכל. רוצח הם לא קראו לו, אבל הם עשו את הכל כדי שנחשוב שהוא לא רחוק מזה. אתמול הוכח שהם הצליחו. התקשורת שפכה את דמם של 44 הנספים באסון על ידיו של אלי ישי, שר הפנים, למרות שידעה (וגם כתבה באותיות הקטנות) ששרים רבים נכנסו ויצאו מלשכת משרד הפנים בעשרת השנים האחרונות (מאיר שטרית, רוני בר-און, אריאל שרון, אופיר פינס, אברהם פורז, חיים רמון) ואף הם לא נקפו אצבע בנושא הכבאות בישראל.
אנשי התקשורת יכולים להרים כוסית, במשימה הזאת הם הצליחו ובגדול.

המקרה השני הוא עניינו של הנשיא לשעבר, משה קצב, שהורשע באונס בשבוע שעבר. זמן קצר לאחר הקראת פסק הדין קראו אנשים רבים להסיר את פסלו מבית הנשיא, להסיר את תמונתו מלשכת שר התיירות וכדו'. לא אתפלא אם יציעו להוריד את שמו מספרי ההיסטוריה וישרפו את המסמכים עליהם חתם בתקופת נשיאותו.
קצב לא ראוי לכבוד או להערכה בשום צורה, אבל חשוב להבין - משה קצב היה נשיא מדינת ישראל, ותמיד יהיה הנשיא לשעבר. שום מחיקה לא תשנה את העובדה הזו. נכון, זה כתם גדול מאוד על מוסד הנשיאות, אבל צריך להתמודד עם הכתם הזה ולדעת לקבל אותו וללמוד ממנו. נסיון לשכתב את ההיסטוריה (שעלול להצליח תחת מעטה ההלם והזעזוע) נובע בעיקר מתוך פופוליזם ורצון עז לתמונה וכותרת בעיתון, ותוך כדי כך מוציא את כולנו, כאומה, כקבוצה המפחדת להתמודד עם עברה.

פולרד ושליט

הערב הקריא ראש הממשלה נתניהו בפני מליאת הכנסת מכתב שהעביר לנשיא ארה"ב אובמה. במכתב קורא נתניהו באופן ישיר לאובמה לחון את יונתן פולרד, שהורשע ונכלא בארה"ב באשמת ריגול לטובת ישראל לפני 25 שנה. את המכתב מעביר נתניהו לאחר בקשה ישירה שקיבל מפולרד עצמו, ולאחר מכתב שנחתם בידי כמעט כל חברי הכנסת (109) הקורא לפעול למען שחרורו.

מיד כשסיים להקריא את המכתב בפני המליאה, הציע נתניהו לראש האופוזיציה, ציפי ליבני, לעלות להגיב על הדברים לפני שהוא ממשיך בדבריו בנושאים האחרים שעל הפרק. לאחר היסוס ומחשבה, לבני מצאה את הדרך, לנצל גם את ההזדמנות הזו כדי לנגח את ראש הממשלה והקואליציה, והציגה את המכתב של נתניהו לאובמה כתרגיל פוליטי.

מיד כשסיימה ציפי לבני את שני המשפטים שלה, החלו חייליה מ"קדימה" לצעוק את המשפטים שחיכיתי להם מהרגע הראשון שהבנתי שנתניהו הולך לדבר על יונתן פולרד הכלוא. לא שמעתי את הדברים המדויקים, אבל הרעיון הכללי היה - "ומה עם גלעד שליט??". כולם יודעים שההשוואה בין פולרד ושליט היא מגוחכת כמעט כמו ההשוואה בזמנו בין הכורים הכלואים בבור בצ'ילה ובין החייל השבוי, אבל זה לא מפריע לאף אחד לשפוך את המיית האינטואיציה הזולה שלו אל חלל האוויר. הגיע הזמן שחברי הכנסת של "קדימה" יפסיקו להתבטא כאחרוני הטוקבקיסטים. בעיקר כשהם יושבים על ספסלי המליאה.
נוצר מצב עגום, לפחות בתחושה שלי, שבו פולרד הוא עניינו של גוש הימין וגלעד שליט הוא עניינו של גוש השמאל. כשנתניהו עושה מאמץ להחזיר את יונתן פולרד הביתה, קמים עליו מהאופוזיציה ושואלים מה עם גלעד שליט. כשמסתמנת עסקת שבויים שתחזיר את שליט הביתה, יוצאים נגדו אנשי הימין שלא ישחרר אף מחבל תמורת החייל.

המצב הזה מביש. שני האנשים הללו יושבים הרבה יותר מדי זמן בשבי לאחר שנשלחו בשליחות ממשלת ישראל ומדינת ישראל ונשבו בעת מילוי תפקידם. לא יתכן שהעם הישראלי יהיה מפולג גם בסוגיית שחרורם. השחרור של שניהם הוא אינטרס לאומי ראשון במעלה, כל מאמץ להביא מי מהם הביתה צריך להיות מגובה בתמיכה מכל רחבי הקשת הפוליטית. לא בכל יום ישנם נושאים על סדר היום שאמורים להוות קונצנזוס בפוליטיקה הישראלית, לא כל יום יש תירוץ להתאחד סביב נושא מסוים. להתפלג גם סביב הנושאים הללו לא יועיל לכלום, בטח לא ליונתן פולרד וגלעד שליט.