לא כאחד האדם

משה קצב נכנס היום לכלא. בא לציון גואל. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הנשיא האנס או האנס הנשיא נכנס היום לבית הסוהר והשמחה היא רבה. הורשע ונכלא נשיא לשעבר, כולם שווים בפני החוק, אבל לעיתון זה לא מספיק.
ב-ynet התקומם רענן בן-צור (קישור לכתבה) על העובדה שקצב הוכנס עם רכב ממש עד דלת בית הסוהר, בעודו מלווה בבני משפחה, דבר שלא איפשר לעיתונאים המסכנים לקבל עוד זווית של פניו השפלות והאוממלות של האנס המורשע. הוא מתפלא מניין לקצב הפריבילגיה המופלאה הזאת, להיות מובל ממש עד סף דלתות בית הסוהר, בעוד שענת קם נאלצה ללכת במו רגליה את כל 20 המטרים המפרידים בין החופש אל החושך. האם קצב מורם מעם?

הנה שתי תמונות מהפעמים האחרונות שקצב היה צריך ללכת ברגל מאיפשהו לאנשהו:

לא הצלחתי למצוא אף תמונה של ענת קם במצב אפילו לא דומה לזה. כשהכתב משווה את ענת קם ומשה קצב, כדאי שישווה גם את יחסה של התקשורת לשני העבריינים.

בימים של חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת וזכות העיתונות לחטט איבדנו כל חמלה. צעקת הקוזק הנגזל של התקשורת שלא זכתה לתמונתו של משה קצב פוסע אל מעבר לדלת הברזל מסמלת עד כמה צהובה וצמאת רייטינג העיתונות. כמה שזה חבל שאת הסיקור התקשורתי החליפה התמונה השערורייתית או הכותרת הפרובוקטיבית.

והפרוטקציה של קצב לא הסתיימה בכך. מסתבר שקצב איחר להגיע לכלא מעשיהו. במקום להגיע ב10:00, הוא הגיע באיחור של כ-5 דקות, ולא צפוי להיענש על כך. אין ספק, שווה להיות נשיא במדינת ישראל.

עוד דוגמא מהכתבה לכך שקצב "לא בדיוק כאחד האדם" היא שהוא יזכה לשהות באגף התורני של בית הכלא. ב-ynet מצוטט אסיר שטוען - "אז מה אם יש לו כיפה על הראש?". בשנה האחרונה העיתונות דיווחה לנו על כל תפילה ותפילה שהתפלל קצב, בביתו או בבית הכנסת, כולל צילומי פפראצי של הנשיא לשעבר עם טלית ותשמישים. אבל היום הוא צריך להוכיח שהוא מנהל אורח חיים דתי, אחרת יהיה לו עסק עם ynet ורענן בן צור.

היום שהיה

אחרי כמה ימים של גראדים על איזור הדרום, זה היה היום שהיה:

מפולת בבורסה
מחאה לוחמנית
ממשלה קיצונית
תחרות מתלתלת

טפטוף של טילים

רגע של נחת





ככה זה כשהתקשורת כולה חיה במדינת תל אביב.

מה נשתנה הלילה הזה?

הערב נחתמה העסקה לשחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, לאחר 5 שנים בהם ישב בשבי החמאס.

ב-5 השנים האחרונות, מבחינת התקשורת, הרוצחים הערבים היו בסה"כ אסירים. הלילה הזה הלילה הזה כולם מחבלים. ולא סתם מחבלים אלא ארכי-ארכי-מחבלים, מרצחים ארורים, מסוכנים מאוד ואוי ואבוי לנו שהם יתהלכו להם חופשי. איזה מן ראש ממשלה חסר אחריות זה, בלילה הזה.

עד היום התקשורת כמעט ולא העזה להכנס לרשימת המחבלים שבעסקה. היום יעברו שם אחרי שם, יספרו את הנרצחים, יספרו את מאסרי העולם ואת פוטנציאל ההרס של כל אחד ואחד מהנבלות שישוחררו הביתה. עד שהציבור יבין, לשיטתם של מגישי החדשות, שנתניהו אחראי לאסון לאומי. אפשר להמר שכבר בשבוע הבא יונית לוי תדרוש ממנו להתפטר.

דווקא הערב עמית סגל דואג להדגיש מה שלא שמענו מעולם: "על ידיהם של המחבלים שישוחררו דמם של יותר מ1200 ישראלים". הוא מוסיף: "זוהי רשימה קשה מאוד, רצחנית מאוד, של מחבלים כבדים מאוד".

עד הערב הזה לא היה "אבל". כל המצלמות היו בפניהם של אביבה ונועם, שליט היה גלעד, המתנגדים היו הזויים, "בכל מחיר" לא הייתה מילה גסה. הערב, משנחתמה העסקה התחילו ה"אבלים". גלעד שליט יחזור הביתה _אבל_ גם רבי מחבלים. גלעד שליט יחזור הביתה _אבל_ מה יקרה מחר?

עכשיו מראיינים את משפחות הנרצחים. עכשיו מגיעים גם אליהם. הקלוז-אפ של אביבה שליט היה נפלא כשהיא בכתה, עכשיו כשהיא מחייכת עדיף להשמיע את הצד האחר של העסקה.

בשעות הראשונות, כשהפרטים היו חלקיים, אמנון אברמוביץ אמר שעסקה טובה יותר יכולנו לקבל לפני שנתיים. אז בשביל מה חיכינו? דני קושמרו ליקק את האצבעות.
אחרי שעה וחצי, כשרוני דניאל מבשר לנו שרבי המחבלים לא יחזרו הביתה אלא יגורשו, עולמו של דני קושמרו כמעט חרב עליו, יכול להיות שהעסקה שנחתמה לא גרועה כפי שחשב. בלי לחשוב הרבה, קושמרו פולט: "טוב, זוהי נקודת אור קטנה בעסקה הזו", כשברור לכולם שמדובר בהישג משמעותי מאין כמותו. גם לרוני דניאל, שמעיר לו בשידור.

התרומה של התקשורת לנתניהו

בחודשים האחרונים התקשורת הוצפה במאמרים לקראת ספטמבר הבא עלינו לרעה. בספטמבר הייתה אמורה לקום המדינה הפלשתינית על אפו ועל חמתו של גוש הימין והקואליציה. ב20 בספטמבר הפלשתינים יקבלו את הגושפנקה בעצרת האו"ם, בספטמבר תהיה להם לגיטימציה, הם יצאו, הם יתפרעו, המצרים מדרום, הלבנונים והסורים מצפון, הפלשתינים מבפנים. המוני עיתונאים ועיתונאים לכאורה איימו עלינו מעל דפי העיתון ב"צונאמי מדיני" - ואם הממשלה האדישה, ובראשה נתניהו, לא יתעוררו ויעשו משהו אזי שאנחנו מתקרבים אט אט לעבר המצוק, שבסופו תוהו ובוהו.

בשבוע שלפני העצרת התחילו להתגלות סדקים באיומים המשולהבים של בן כספית ואלדד יניב. פתאום גילו לנו שאף מדינה לא תקום בלי רוב במועצת הבטחון. יותר מזה, לא רק שהפלשתינים צריכים רוב במועצת הבטחון, הם צריכים שארה"ב תמנע מלהטיל וטו על ההחלטה - תרחיש הזוי בכל קנה מידה. את זה לא סיפרו לנו בחצי שנה האחרונה, רק ברגע האחרון. חצי שנה העדיפו להלך אימים על אזרחי ישראל עם תרחישי אימים, כתבות ענק במוספי סוף השבוע ואף מילה על כך שברגע האמת אין שום סיכוי שמשהו מתקוות הפלשתינים יתממש. למה?

ובכן, היום, אחרי עצרת האו"ם, ברור לכולם שהכל תוצרת מוחם הקודח של אנשי התקשורת שנתניהו הוא שנוא נפשם. חצי שנה הם אימצו לחלוטין (!) את האידיאולוגיה של ציפי ליבני ו-"קדימה" והיום הם לבנים מבושה וממבוכה, ששום דבר, שום כלום ממה שכביכול העריכו שיקרה - לא קרה.

מה שיפה בסיפור הוא שעד שנחשפו - כזבי התקשורת שירתו את האינטרסים שלה בצורה לא רעה. היום, כשההבטחות ואיומי התקשורת התבדו, אותם איומים בדיוק עושים שירות אדיר לטובתו של נתניהו. עכשיו הציבור מאמין שנתניהו, באמצעות נאום מבריק בעצרת, הציל את מדינת ישראל ברגע האחרון. בזכות נתניהו והמהלכים הטקטים האחרונים שלו הפלשתינים חזרו מניו יורק מושפלים. בזכות נתניהו ניצלנו מצונאמי האדיר שאיים לשטוף אותנו, נתניהו במו פיו וידיו טירפד את המהלך ומשך את מדינת ישראל מקצה המצוק אל מקום מבטחים.
בתקשורת הפכו את ספטמבר לבעיה בלתי פתירה (אלא אם כן נלך בדרכיו של השמאל, אבו-מאזן וארדואן), וכאשר נתניהו "פתר" אותה ביומיים עם אובמה ונאום מרשים, הקרדיט מהציבור היה בהתאם.
בזכות השקרים של התקשורת בחודשים האחרונים, היום נתניהו נתפס בציבור כמושיע הגדול של מדינת ישראל ועם ישראל.
פה התקשורת אכלה אותה בגדול.

אבל גם ביום שאחרי התקשורת לא מרפה. עכשיו מדי פעם מפחידים אותנו ממה שיקרה באוקטובר, ואומרים שביבי נאם יפה מאוד אבל הוא רק מדבר, וכמובן שאולי היה מהלך טקטי יפה אבל האסטרטגיה כושלת. בן כספית, שערוותו חשופה לכל מי שעיניו בראשו, מציין בטורו, בסגנון הילדותי האופייני לו, שרק המשלחת הישראלית מחאה כפיים לנתניהו, ושאיווט ליברמן לא מחא כפיים ושזה לא חוכמה לנתניהו לנאום באו"ם כי הוא כבר מנוסה. ממש כמו ילד קטן וקנאי שמחפש איך לקעקע את ההצלחה של היריב הכי גדול שלו.

אני אסיים בציטוט של בני בגין מנאום בכנסת בנושא פניית אש"ף לאו"ם, בתאריך 29 ביוני, 2011:
"אחרי ספטמבר יבוא אוקטובר, ואחרי אוקטובר יבוא נובמבר, ואחריו דצמבר, ואחריו ספטמבר של 2012, 2013, 2017. ואנחנו נמשיך לשגשג בארצנו, כי איננו תלויים - ואסור, אסור ליצור את המחשבה או האשליה ששגשוגינו בארצנו מותנה ברצון הטוב או ברצון הרע של זולתנו."

זקן חצוף

בבלוג של טל לאור באתר nrg, דיווחה לנו הכותבת על פנייה של תנועת אומ"ץ ליועץ המשפטי על מנת שיבדוק את נושא לינתו של אביה של שרה נתניהו במעון ראש הממשלה. מסתבר שתמוהה בעיניה של תנועת אומ"ץ העובדה שאדם חולה, קשיש בן 97, לן במעונו של ראש הממשלה ונהנה מההדר והפאר, הכל כמובן על חשבון משלם המיסים המסכן. עוד מסתבר שלקשיש דירה משלו, שהיא לא רחוקה מאוד ממעון ראש הממשלה, אז למה שלא יגור שם?
נושא הטיפול באביה של אשת ראש הממשלה עלה לאחרונה לכותרת בעקבות פיטוריה של המטפלת שלו (עובדה זרה בשם טרא שלא התמהמה ומיד לאחר הפיטורין כינסה מסיבת עיתונאים בנושא. כמובן שאף ערוץ תקשורת לא פספס את המאורע התקשורתי החשוב).


לטל לאור "אין ספק קל שבקלים, כי לולא היה מתגורר אביה של אשת ראש הממשלה בבית רוה"מ לא היתה הפרשה מקבלת הד תיקשורתי כה רב והגברת נתניהו היתה חוסכת מעצמה ואף ממשפחתה מבוכה רבה". 
אולי הבדיחה הטובה ביותר שקראתי לאחרונה. אין ספק קל שבקלים? כל תינוק יודע שהתקשורת קופצת על כל הזדמנות לנגח את נתניהו, לא כל שכן את אשתו. בין אם זה בבדיקה יסודית של המיני-בר בחדר שבמלון, או בריפוד הכסא במטוס, התקשורת תכנס לכל פרט ופרט ולא תנוח עד שלא תמצא את הכותרת של הערב. אין ספק קל שבקלים שזירת האירוע בו פוטרה המטפלת היא פרט שולי שבשוליים בכל הפרשה הגרוטסקית הזאת.


טל לאור, מתלוננת על הכסף הרב שעולה לציבור טיפולו של האיש הזקן, ולא רק הטיפול בו, גם סידורי האבטחה והחשמל שהוא צורך והמים והאוכל, ומי יודע מה עוד!
באמת חוצפה שלאשת ראש הממשלה יש אבא חולה בן 97, שצריך טיפול. 
הלוואי וכל בן שהיה לו הורה קשיש היה נוהג ככה באביו, לוקח אותו לביתו במקום לזרוק אותו במוסד סיעודי. איתרא מזלה של שרה ואביה שביתם הוא מעון ראש הממשלה. איתרא מזלה של שרה שבעלה הוא האיש המושמץ במדינה.


לפי בדיקה שעשתה טל לאור אין תקדים לכך שהורה של ראש ממשלה או אשתו לן בבית ראש הממשלה. האם טל לאור בדקה האם בעבר היה מקרה דומה? ומה עם אריאל שרון, שבהוצאות הטיפול בו השתתפה ומשתתפת המדינה? 


אני תוהה כמה נמוך אפשר לרדת במרדף אחרי משפחת נתניהו, כמה קטנוני אפשר להיות וכמה עליבות נפש עוד יש בעיתונאים מהסוג של טל לאור ובארגונים כמו אומ"ץ.

המזגזגים

בפעם האחרונה שהזזנו את השעונים שעה אחת אחורה, כשנכנס לתוקף שעון החורף, זה היה בעיצומה של סערה ציבורית. כולם רצו שעון קיץ, רצו רק עוד כמה ימים של שמש. הפכו את הדתיים לנושאי הדגל של שעון החורף המוקדם, הביאו את הכלכלנים שיסבירו לנו כמה מליונים מפסיד המשק משעון חורף. העם צעק חמס, איים להשאר בשעון קיץ לא פורמלי.

בשבוע שעבר הודיע שר החינוך על קיצור חופשת הקיץ בתיכונים. ההורים שהזמינו חופשות התרעמו, התלמידים יללו על שבוע חופש שהלך לאיבוד, בעלי הצימרים איימו בעתירות לבג"ץ, מורים טענו שאין שום תועלת בקיצור החופשה, באופוזיציה קפצו על העגלה והצטרפו למחאה.

היום בבוקר הודיע אלי ישי על קבלת כל מסקנות הועדה שהקים בנושא שעון הקיץ. באופן לא מפתיע, בתקשורת ובאופוזיציה לא מיהרו לברך אותו על המהלך שכל כך רצו בו. עכשיו הכלכלנים מסבירים ששעון קיץ ירוויח למשק כמיליון שקל בלבד, באופוזיציה מגדירים את התוספת, שעשויה להגיע עד ל-22 יום, כלא משמעותית. וכמובן איך אפשר בלי הקלישאה - מעט מדי ומאוחר מדי.

היום גם הודיע שר החינוך, גדעון סער, על ביטול קיצור חופשת הקיץ. היינו מצפים שההודעה תתקבל בברכות אחרי העליהום והלחץ המאסיבי של הימים האחרונים. אבל לא. ב-YNET התייחסו לזה כזיגזג, והכותרות הביאו בכותרת את הציטוט: "שלומיאליות, חובבנות ושיקולים לא רלוונטים". האופוזיציה, שקראה בימים אחרונים לגדעון סער לחזור בו מהחלטתו, תוקפת את שר החינוך על שהחליט לשמוע בעצתה. ציפי לבני ניצלה את ההזדמנות להסביר לנו איך המהלך מעיד על הכשלון הגדול של ממשלת נתניהו. דבריה נשמעים בקול גדול מעל עמודי השקר של YNET. התקשורת שתקפה את משרד החינוך על המהלך מציגה עכשיו את שר החינוך כמי שלא יכול לקבל החלטה ולעמוד בה ואת הממשלה כרפובליקת בננות.

הצביעות שבהצגת הדברים, הזלזול בזכרון של הציבור למה שסיפרו לו לפני שבוע, הנסיון לעצב דעת קהל בצורה אגרסיבית ומניפולטיבית הוא חזות הכל בתקשורת ההמונים.
YNET, שבבעלות "העיתון של המדינה", מראה פעם נוספת איך הוא בסך הכל אתר אינטרנט בשירות האופוזיציה, ולא כלי תקשורת שמשקף איזושהי מציאות.

ייסורי אולמרט הצעיר

אתמול ישב אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר, על דוכן העדים כחלק ממשפטו בו הוא מואשם בגניבה, שוחד ושחיתותיות משחיתויות שונות.
שעות ספורות ישב אולמרט על הדוכן וסיפר את מה שכינו בתקשורת - "סיפור חייו". פירט על מעבר הדירה בגיל שנה, ועל הצלחותיו הפוליטיות בשנות ה-70. "איך כל זה קשור", שאלה השופטת, אולמרט הסביר שהוא מספר להם את סיפור חייו, כדי שיכירו אותו כמו שהוא באמת ולא כמו מי שמנסים להציג אותו.  מעטפות? מימון כפול? ניגוד עניינים? מה זה בכלל?! בואו תשמעו איפה שיחקתי כדורגל ואיך טירפדתי את שמעון פרס.

מבחינת עורכי החדשות של ערוץ 10, עדות של ראש ממשלה לשעבר היא אייטם לאמצע המהדורה, לא משהו מיוחד, בסך הכל אדם נותן עדות במשפט שולי כלשהו. תיכוניסטים מבואסים על שבוע חופש שנלקח מהם ו-"פתק מסתורי" שקיבל כרמל שאמה במהלך ישיבה הם עניינים הרי גורל, אבל העדות המבישה הזאת הייתה צריכה לחכות 15 דקות תמימות, וירידה של 5-6% רייטינג. כי איזה עניין יש לציבור במשפטו של ראש ממשלה לשעבר.

כשסוף סוף הגיעה זמן שידור הכתבה, שמענו בפירוט את סיפור חייו של אהוד, כמו שהציג בעדותו. במה הוא מואשם? כמה גנב? את מי סידר? כמעט ואף מילה. צופים יקרים, בואו תשמעו מה יש לאהוד להגיד.

קשה שלא לשים לב להבדל התהומי בין סיקור משפטו של אהוד אולמרט ובין סיקור המשפט של משה קצב (למרות שהיה סגור לתקשורת). בעוד שבמשפטו של קצב סיקור קו ההגנה היה בשוליים של השוליים, וגם זה בקושי, עדות ההגנה של אולמרט זוכה לסיקור חד צדדי לטובתה. תשמעו את אולמרט מגן על עצמו, אבל לא תשמעו מפני מה.
בעוד שכל הדלפה של חצי משפט מחדר חקירות במשפטו של קצב זכתה לכותרות ראשיות בכל העיתונים והמהדורות, עדותו הראשונה של אולמרט על דוכן העדים נדחקה לשולי המהדורה.

ההחלטה של התקשורת להתייחס לעדות הזאת כמשהו לגיטימי, בלי להעביר שום ביקורת על כך שנתן עדות בלתי רלוונטית כמעט, מטריפה את הדעת. כל משפט של נתניהו בנאום מול בתי הקונגרס נותח עד לפסיק האחרון, נקטל, נשבר, לפני שננאם, תוך כדי שננאם ואחרי שננאם; אבל את אהוד אולמרט תשמעו בדיוק כמו שהוא רצה שתשמעו. יונית לוי, כנראה, לא תעז להעיר את הערותיה תוך כדי תרגום סימולטני לדבריו.

מקורבן למקרבן

היום, אחרי 27 שנים בכלא, השתחרר יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצוויג, פעיל "שלום עכשיו". אברושמי הורשע ברצח לאחר שזרק רימון רסס לתוך קהל מפגינים בירושלים.

ב-ynet שידרו בשידור חי את רגע יציאתו מבית הסוהר. לאחר השידור עלתה לאתר הכתבה, כשלצידה תיעוד הוידאו מהשידור החי. הכותרת: "הרוצח יונה אברושמי השתחרר מהכלא ותקף צלמים" (קישור לכתבה).
בשלב הזה אני ממליץ לכם להכנס ולצפות בוידאו שבעמוד הכתבה ולקרוא את תוכן הכתבה.
בוידאו נראה אברושמי כשהוא יוצא מדלת בית הכלא, בחוץ חיכו לו עדר של צלמים וכתבים. עד כמה שאני שמתי לב אף צלם לא הותקף על ידו. המותקף היחידי פה היה אברושמי, שכפי הנראה אף אחד מקרוביו לא הגיע לקבל את פניו.
הצלמים בהמונים עטו עליו, תקפו אותו במובן המגעיל ביותר של המילה, כמו עדר של אריות רעבים. ברקע אפשר לשמוע לגלוג מתמשך, לאדם מבוגר שריצה את עונשו הארוך מאוד בבית הכלא. הנה כמה משפטים שנשמעים ברקע: "בואנה, אברושמי, מה יש לך להגיד?", "אברושמי, אתה צריך טרמפ", "אברושמי, למה אתה ככה?", "אברושמי, איפה אתה חונה?".
לאחר מספר דקות שחיפש את דרכו מחוץ לסבך ה"עיתונאים" היה אפשר לשמוע את אחד מהם, מעודן במיוחד, קורא לעברו:  "מה אתה פורפרה, מה השתגעת?".
חבורה של צמאי רייטינג, שלא יכולים להפגין טיפת חמלה כלפי אדם שהיה אסור 27 שנה, שלא יודע לאן ללכת, שאין איש שיכוון אותו, שאין לו איש שידאג לו ברגע הזה.

יחסית לאדם שמתייחסים אליו בצורה מבישה כל כך, יונה אברושמי התנהג באצילות נפש. להציג אותו בכותרת הכתבה כמי שתקף כתבים זה הרבה מעבר לעוד שקר עיתונאי, זה מעשה שפל, זה הפיכת הקורבן למקרבן.

כלב השמירה של הדמוקרטיה

התייחסות התקשורת להתפלגותם של אהוד ברק יחד עם ארבעה חברי סיעה נוספים ממפלגת העבודה גרמה לי לתהות ביחס לעומק ההתנייה שמפעילה התקשורת עלינו, הציבור.
העיתונות הכתובה כמרקחה. ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היה לי קשה מאוד למצוא מילה אחת לזכותו של ברק. ב"ידיעות אחרונות" קראו "אהוד ברח", כינו אותו משת"פ (באינטונציה שלילית, כאילו חבר לארגון טרור), אנוכי, "אשם". ב"מעריב" הוא סמל הכשלון, "החמקן", איש ההרס. ב"הארץ" כינו את המהלך "מעשה מכוער" ואת הממשלה החדשה כ"ממשלת איראן". על פי הסקרים נראה לכאורה שהציבור שותף לתחושות: אהוד ברק בקושי יעבור את אחוז החסימה, נתפס כמי שעושה הכל בשביל לשמור על הכסא, "ישלם את המחיר" והוגדר כאשם בפילוג.

כבר חודשים ארוכים שקוראים לברק לעזוב את מפלגת העבודה, כשאחד מהטיעונים החזקים נגדו הוא מקום מגוריו, קראו לו להוציא את המפלגה מהממשלה ההרסנית. עכשיו הוא עשה את זה, עשה את זה בחוכמה, ביום אחד, באיבחה אחת, בחשאי, בערך כמו שהוא הוציא את חיילינו מלבנון. עכשיו ברק לא במפלגה והמפלגה אינה בקואליציה, כמו שכולם קיוו שיהיה, אז על מה המהומה?

התהייה העיקרית שלי היא לגבי הסלחנות של הציבור והתקשורת במקרים מסוימים, לעומת העליהום האגרסיבי במקרים אחרים. איתן כבל ביחד עם יולי תמיר, אופיר פינס ועמיר פרץ ניסו לפלג את המפלגה ללא הצלחה, כתוצאה מכך פרש אופיר פינס מהכנסת. גם דניאל בן סימון תכנן לפרוש לסיעת יחיד. התגובות בתקשורת לא היו דומות. אולי כי הם לא הצליחו לבצע את המהלך? לא נראה כאילו זאת בלבד.
אריאל שרון התפלג מסיעת "הליכוד" והתפצל ביחד עם 14 ח"כים נוספים לסיעת "קדימה". אני לא זוכר את סימה קדמון כותבת, כמו שעשתה היום, על חוסר הצדק שנעשה למצביעים, שהצביעו עבור מצע מפלגת "העבודה".

תהייה דומה הייתה לי בנושא אחר. אייל גולן נחקר אתמול 12 שעות בגין עבירות מס לכאורה, שמסתכמות בסכומי עתק. הנושא זכה לכתבה היתולית בעמוד האחורי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על עבירות מס של אמנים מהשורה הראשונה והציבור לא מזדעק. איך זה שאנחנו מתייחסים בסלחנות כזו לעברייני מס אבל שותפים לעליהום שנעשה על המשכורת של נתניהו, על המלון של דליה איציק ועל המושב בטיסה של אהוד ברק ורעייתו? הרי מדובר בדיוק באותה קופה שממנה נלקחו הכספים, בעוד עברייני המס פעלו בניגוד לחוק. מוזר, לא?

נראה שכל זה מתחיל ונגמר כל יום מחדש במשרדים של עורכי העיתונים. שם נקבע מה נחשוב על מה, על מה צריך להתקומם, על מה מותר להפגין, למי מותר לגנוב ואיך צריך להיות מחולק הכסף (והגז). העורכים ירימו ויפילו ממשלות, ימנו שרים, יפטרו, יכלאו, ישפטו וירמסו. כשחברי הקואליציה הם לא "משלהם" הם עובדים שעות נוספות כדי להבהיר לנו עד כמה זה רע. ביום כמו היום,  אחרי שאהוד ברק הפך את ממשלת הימין לממשלת ימין יציבה מדי בשביל אלוף בן ונחום ברנע, הם נתקפים בפניקה. ביום כזה, כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא לא הרבה יותר מסתם עוד כלב.

נ.ב. מעניין איך יגיבו בתקשורת ובאופוזיציה לאחר שנתניהו הודיע שקיבל את המלצות ועדת ששינסקי. אולי בדממה. קשה לי להאמין שבטפיחה על השכם.

נבחרת החלומות של ציפי

בימים האחרונים גייסה מפלגת "קדימה" אל שורותיה את מה שכונה בחוגים מסויימים "נבחרת הכוכבים". בין הכוכבים: הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, גלעד שרון "הבן של-" ועמיר פרץ ממפלגת העבודה.

בתחילת הדרך של המפלגה שאלנו את עצמנו מה הקשר בין מאיר שטרית ודליה איציק, מה הקשר בין צחי הנגבי ושמעון פרס, מה בין עמרי שרון ודוד טל ולמה בכלל אלי אפללו ויואל חסון.
היום אפשר לשאול מה הקשר בין דן חלוץ, קפיטליסט מובהק שמניותיו בבורסה היו דחופות לו כמעט כמו תחילת המלחמה בצפון ודאג למכור אותן כשברקע רועמים התותחים, ובין עמיר פרץ הסוציאליסט הרדיקלי. אולי את התשובה אפשר למצוא בדו"ח וינוגרד שמצא בשניהם כאחראים לכשלון מלחמת לבנון השניה.
ומה הקשר בין גלעד שרון ובין שלומי לחיאני? את התשובה לזה אפשר למצוא במשטרת ישראל. שניהם עמדו בחקירות ולחיאני אף הואשם בעבירות של טוהר מידות. שמו של גלעד שרון נקשר בפרשת האי היווני, שם קיבל סכומי כסף ענקיים תמורת עבודה זניחה, מה שנחשד בזמנו כהסוואה למתן שוחד לאביו. בחקירה הוא שמר על זכות השתיקה.
אבל ביחס לשניהם יכולים להיות רגועים ב"קדימה" - הם שרדו את אולמרט והירשזון, הם יעברו גם את אלה.

עמיר פרץ עוזב מליונר מרמת אביב לטובת מליונרית מרמת החי"ל שאליהם יצטרפו מליונר מצהלה, עבריין בפוטנציה מבת ים ועוד "בן של-" בעל עבר מפוקפק. קשר אידיאולוגי בין כל אלה, ביחד עם הח"כים הקיימים, יהיה קשה למצוא.

ובכן, התוספת של ה"כוכבים" רק מחזקת את ההרגשה ש"קדימה" תמשיך להיות אוסף של אופורטוניסטים שמחפשים את דרכם אל כסאות הכנסת, וזה למעשה המכנה המשותף החזק ביותר ביניהם. לזכותם יאמר, שבתור אוסף של כלום הם מחזיקים מעמד הרבה יותר זמן ממה שציפיתי, ויש להם כח בציבור שמפתיע אותי מחדש בכל פעם שאני משפשף את העיניים כדי להיזכר כמה מנדטים הם השיגו בבחירות האחרונות לכנסת.

נבחרת החלומות של ציפי הופכת את "קדימה" לחלום בלהות.

שכתוב ההיסטוריה

שני מקרים של שכתוב ההיסטוריה עלו לאחרונה לכותרות. הצלחתו של אחד הוכחה אמש, והשני כנראה יושלם בקרוב.

אמש התקיים הטקס הממלכתי לזכר הנספים בשריפה בכרמל, 30 יום לאחר האסון. הטקס התנהל כסדרו עד שעלה לדוכן הנואמים ראש הממשלה. עם עלייתו החלו הנוכחים, משפחות הנספים, לקרוא לעברו לפטר את השר אלי ישי, קראו לסלק את שר הפנים מהאולם, החלה מהומה שכמעט הפכה לתגרה פיזית.
את המהומה החל בן זוגה של אהובה תומר ז"ל, דני רוזן, שקרא לנתניהו: "השר שאחראי על כל מה שקרה יושב פה בעזות מצח". מאוחר יותר קרא אדם אחר: "הוא שקרן, הוא הרג את הילדים שלנו".
אלי ישי יצא בבושת פנים מהאולם ונתניהו בקושי הצליח לסיים את דבריו.

בתקשורת הסבירו שהאירוע המביש הזה הוא תוצאה של כעס ותסכול. אני חושב אחרת. אני חושב שהאירוע הזה הוא תוצאה של שכתוב ההיסטוריה, או פרופוגנדה מכוונת ומסע הכפשה שנעשה בשבוע הראשון שלאחר האסון. ברוב כלי התקשורת הלבישו את מלוא האחריות על האסון על כתפיו של אלי ישי. כותרות העיתונים אמרו על אלי ישי כמעט הכל. רוצח הם לא קראו לו, אבל הם עשו את הכל כדי שנחשוב שהוא לא רחוק מזה. אתמול הוכח שהם הצליחו. התקשורת שפכה את דמם של 44 הנספים באסון על ידיו של אלי ישי, שר הפנים, למרות שידעה (וגם כתבה באותיות הקטנות) ששרים רבים נכנסו ויצאו מלשכת משרד הפנים בעשרת השנים האחרונות (מאיר שטרית, רוני בר-און, אריאל שרון, אופיר פינס, אברהם פורז, חיים רמון) ואף הם לא נקפו אצבע בנושא הכבאות בישראל.
אנשי התקשורת יכולים להרים כוסית, במשימה הזאת הם הצליחו ובגדול.

המקרה השני הוא עניינו של הנשיא לשעבר, משה קצב, שהורשע באונס בשבוע שעבר. זמן קצר לאחר הקראת פסק הדין קראו אנשים רבים להסיר את פסלו מבית הנשיא, להסיר את תמונתו מלשכת שר התיירות וכדו'. לא אתפלא אם יציעו להוריד את שמו מספרי ההיסטוריה וישרפו את המסמכים עליהם חתם בתקופת נשיאותו.
קצב לא ראוי לכבוד או להערכה בשום צורה, אבל חשוב להבין - משה קצב היה נשיא מדינת ישראל, ותמיד יהיה הנשיא לשעבר. שום מחיקה לא תשנה את העובדה הזו. נכון, זה כתם גדול מאוד על מוסד הנשיאות, אבל צריך להתמודד עם הכתם הזה ולדעת לקבל אותו וללמוד ממנו. נסיון לשכתב את ההיסטוריה (שעלול להצליח תחת מעטה ההלם והזעזוע) נובע בעיקר מתוך פופוליזם ורצון עז לתמונה וכותרת בעיתון, ותוך כדי כך מוציא את כולנו, כאומה, כקבוצה המפחדת להתמודד עם עברה.

פולרד ושליט

הערב הקריא ראש הממשלה נתניהו בפני מליאת הכנסת מכתב שהעביר לנשיא ארה"ב אובמה. במכתב קורא נתניהו באופן ישיר לאובמה לחון את יונתן פולרד, שהורשע ונכלא בארה"ב באשמת ריגול לטובת ישראל לפני 25 שנה. את המכתב מעביר נתניהו לאחר בקשה ישירה שקיבל מפולרד עצמו, ולאחר מכתב שנחתם בידי כמעט כל חברי הכנסת (109) הקורא לפעול למען שחרורו.

מיד כשסיים להקריא את המכתב בפני המליאה, הציע נתניהו לראש האופוזיציה, ציפי ליבני, לעלות להגיב על הדברים לפני שהוא ממשיך בדבריו בנושאים האחרים שעל הפרק. לאחר היסוס ומחשבה, לבני מצאה את הדרך, לנצל גם את ההזדמנות הזו כדי לנגח את ראש הממשלה והקואליציה, והציגה את המכתב של נתניהו לאובמה כתרגיל פוליטי.

מיד כשסיימה ציפי לבני את שני המשפטים שלה, החלו חייליה מ"קדימה" לצעוק את המשפטים שחיכיתי להם מהרגע הראשון שהבנתי שנתניהו הולך לדבר על יונתן פולרד הכלוא. לא שמעתי את הדברים המדויקים, אבל הרעיון הכללי היה - "ומה עם גלעד שליט??". כולם יודעים שההשוואה בין פולרד ושליט היא מגוחכת כמעט כמו ההשוואה בזמנו בין הכורים הכלואים בבור בצ'ילה ובין החייל השבוי, אבל זה לא מפריע לאף אחד לשפוך את המיית האינטואיציה הזולה שלו אל חלל האוויר. הגיע הזמן שחברי הכנסת של "קדימה" יפסיקו להתבטא כאחרוני הטוקבקיסטים. בעיקר כשהם יושבים על ספסלי המליאה.
נוצר מצב עגום, לפחות בתחושה שלי, שבו פולרד הוא עניינו של גוש הימין וגלעד שליט הוא עניינו של גוש השמאל. כשנתניהו עושה מאמץ להחזיר את יונתן פולרד הביתה, קמים עליו מהאופוזיציה ושואלים מה עם גלעד שליט. כשמסתמנת עסקת שבויים שתחזיר את שליט הביתה, יוצאים נגדו אנשי הימין שלא ישחרר אף מחבל תמורת החייל.

המצב הזה מביש. שני האנשים הללו יושבים הרבה יותר מדי זמן בשבי לאחר שנשלחו בשליחות ממשלת ישראל ומדינת ישראל ונשבו בעת מילוי תפקידם. לא יתכן שהעם הישראלי יהיה מפולג גם בסוגיית שחרורם. השחרור של שניהם הוא אינטרס לאומי ראשון במעלה, כל מאמץ להביא מי מהם הביתה צריך להיות מגובה בתמיכה מכל רחבי הקשת הפוליטית. לא בכל יום ישנם נושאים על סדר היום שאמורים להוות קונצנזוס בפוליטיקה הישראלית, לא כל יום יש תירוץ להתאחד סביב נושא מסוים. להתפלג גם סביב הנושאים הללו לא יועיל לכלום, בטח לא ליונתן פולרד וגלעד שליט.