התייחסות התקשורת להתפלגותם של אהוד ברק יחד עם ארבעה חברי סיעה נוספים ממפלגת העבודה גרמה לי לתהות ביחס לעומק ההתנייה שמפעילה התקשורת עלינו, הציבור.
העיתונות הכתובה כמרקחה. ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היה לי קשה מאוד למצוא מילה אחת לזכותו של ברק. ב"ידיעות אחרונות" קראו "אהוד ברח", כינו אותו משת"פ (באינטונציה שלילית, כאילו חבר לארגון טרור), אנוכי, "אשם". ב"מעריב" הוא סמל הכשלון, "החמקן", איש ההרס. ב"הארץ" כינו את המהלך "מעשה מכוער" ואת הממשלה החדשה כ"ממשלת איראן". על פי הסקרים נראה לכאורה שהציבור שותף לתחושות: אהוד ברק בקושי יעבור את אחוז החסימה, נתפס כמי שעושה הכל בשביל לשמור על הכסא, "ישלם את המחיר" והוגדר כאשם בפילוג.
כבר חודשים ארוכים שקוראים לברק לעזוב את מפלגת העבודה, כשאחד מהטיעונים החזקים נגדו הוא מקום מגוריו, קראו לו להוציא את המפלגה מהממשלה ההרסנית. עכשיו הוא עשה את זה, עשה את זה בחוכמה, ביום אחד, באיבחה אחת, בחשאי, בערך כמו שהוא הוציא את חיילינו מלבנון. עכשיו ברק לא במפלגה והמפלגה אינה בקואליציה, כמו שכולם קיוו שיהיה, אז על מה המהומה?
התהייה העיקרית שלי היא לגבי הסלחנות של הציבור והתקשורת במקרים מסוימים, לעומת העליהום האגרסיבי במקרים אחרים. איתן כבל ביחד עם יולי תמיר, אופיר פינס ועמיר פרץ ניסו לפלג את המפלגה ללא הצלחה, כתוצאה מכך פרש אופיר פינס מהכנסת. גם דניאל בן סימון תכנן לפרוש לסיעת יחיד. התגובות בתקשורת לא היו דומות. אולי כי הם לא הצליחו לבצע את המהלך? לא נראה כאילו זאת בלבד.
אריאל שרון התפלג מסיעת "הליכוד" והתפצל ביחד עם 14 ח"כים נוספים לסיעת "קדימה". אני לא זוכר את סימה קדמון כותבת, כמו שעשתה היום, על חוסר הצדק שנעשה למצביעים, שהצביעו עבור מצע מפלגת "העבודה".
תהייה דומה הייתה לי בנושא אחר. אייל גולן נחקר אתמול 12 שעות בגין עבירות מס לכאורה, שמסתכמות בסכומי עתק. הנושא זכה לכתבה היתולית בעמוד האחורי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על עבירות מס של אמנים מהשורה הראשונה והציבור לא מזדעק. איך זה שאנחנו מתייחסים בסלחנות כזו לעברייני מס אבל שותפים לעליהום שנעשה על המשכורת של נתניהו, על המלון של דליה איציק ועל המושב בטיסה של אהוד ברק ורעייתו? הרי מדובר בדיוק באותה קופה שממנה נלקחו הכספים, בעוד עברייני המס פעלו בניגוד לחוק. מוזר, לא?
נראה שכל זה מתחיל ונגמר כל יום מחדש במשרדים של עורכי העיתונים. שם נקבע מה נחשוב על מה, על מה צריך להתקומם, על מה מותר להפגין, למי מותר לגנוב ואיך צריך להיות מחולק הכסף (והגז). העורכים ירימו ויפילו ממשלות, ימנו שרים, יפטרו, יכלאו, ישפטו וירמסו. כשחברי הקואליציה הם לא "משלהם" הם עובדים שעות נוספות כדי להבהיר לנו עד כמה זה רע. ביום כמו היום, אחרי שאהוד ברק הפך את ממשלת הימין לממשלת ימין יציבה מדי בשביל אלוף בן ונחום ברנע, הם נתקפים בפניקה. ביום כזה, כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא לא הרבה יותר מסתם עוד כלב.
נ.ב. מעניין איך יגיבו בתקשורת ובאופוזיציה לאחר שנתניהו הודיע שקיבל את המלצות ועדת ששינסקי. אולי בדממה. קשה לי להאמין שבטפיחה על השכם.
העיתונות הכתובה כמרקחה. ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היה לי קשה מאוד למצוא מילה אחת לזכותו של ברק. ב"ידיעות אחרונות" קראו "אהוד ברח", כינו אותו משת"פ (באינטונציה שלילית, כאילו חבר לארגון טרור), אנוכי, "אשם". ב"מעריב" הוא סמל הכשלון, "החמקן", איש ההרס. ב"הארץ" כינו את המהלך "מעשה מכוער" ואת הממשלה החדשה כ"ממשלת איראן". על פי הסקרים נראה לכאורה שהציבור שותף לתחושות: אהוד ברק בקושי יעבור את אחוז החסימה, נתפס כמי שעושה הכל בשביל לשמור על הכסא, "ישלם את המחיר" והוגדר כאשם בפילוג.
כבר חודשים ארוכים שקוראים לברק לעזוב את מפלגת העבודה, כשאחד מהטיעונים החזקים נגדו הוא מקום מגוריו, קראו לו להוציא את המפלגה מהממשלה ההרסנית. עכשיו הוא עשה את זה, עשה את זה בחוכמה, ביום אחד, באיבחה אחת, בחשאי, בערך כמו שהוא הוציא את חיילינו מלבנון. עכשיו ברק לא במפלגה והמפלגה אינה בקואליציה, כמו שכולם קיוו שיהיה, אז על מה המהומה?
התהייה העיקרית שלי היא לגבי הסלחנות של הציבור והתקשורת במקרים מסוימים, לעומת העליהום האגרסיבי במקרים אחרים. איתן כבל ביחד עם יולי תמיר, אופיר פינס ועמיר פרץ ניסו לפלג את המפלגה ללא הצלחה, כתוצאה מכך פרש אופיר פינס מהכנסת. גם דניאל בן סימון תכנן לפרוש לסיעת יחיד. התגובות בתקשורת לא היו דומות. אולי כי הם לא הצליחו לבצע את המהלך? לא נראה כאילו זאת בלבד.
אריאל שרון התפלג מסיעת "הליכוד" והתפצל ביחד עם 14 ח"כים נוספים לסיעת "קדימה". אני לא זוכר את סימה קדמון כותבת, כמו שעשתה היום, על חוסר הצדק שנעשה למצביעים, שהצביעו עבור מצע מפלגת "העבודה".
תהייה דומה הייתה לי בנושא אחר. אייל גולן נחקר אתמול 12 שעות בגין עבירות מס לכאורה, שמסתכמות בסכומי עתק. הנושא זכה לכתבה היתולית בעמוד האחורי. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על עבירות מס של אמנים מהשורה הראשונה והציבור לא מזדעק. איך זה שאנחנו מתייחסים בסלחנות כזו לעברייני מס אבל שותפים לעליהום שנעשה על המשכורת של נתניהו, על המלון של דליה איציק ועל המושב בטיסה של אהוד ברק ורעייתו? הרי מדובר בדיוק באותה קופה שממנה נלקחו הכספים, בעוד עברייני המס פעלו בניגוד לחוק. מוזר, לא?
נראה שכל זה מתחיל ונגמר כל יום מחדש במשרדים של עורכי העיתונים. שם נקבע מה נחשוב על מה, על מה צריך להתקומם, על מה מותר להפגין, למי מותר לגנוב ואיך צריך להיות מחולק הכסף (והגז). העורכים ירימו ויפילו ממשלות, ימנו שרים, יפטרו, יכלאו, ישפטו וירמסו. כשחברי הקואליציה הם לא "משלהם" הם עובדים שעות נוספות כדי להבהיר לנו עד כמה זה רע. ביום כמו היום, אחרי שאהוד ברק הפך את ממשלת הימין לממשלת ימין יציבה מדי בשביל אלוף בן ונחום ברנע, הם נתקפים בפניקה. ביום כזה, כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא לא הרבה יותר מסתם עוד כלב.
נ.ב. מעניין איך יגיבו בתקשורת ובאופוזיציה לאחר שנתניהו הודיע שקיבל את המלצות ועדת ששינסקי. אולי בדממה. קשה לי להאמין שבטפיחה על השכם.
רועי , אני חושב שבין השורות אתה עונה תשובה לשאלה שלך
השבמחקהתשובה היא פשוטה מאוד, התקשורת על כל חלקיה , לא אוהבת את ביבי , כל תקיפה על ביבי כשרה , כולל על אשתו וילדיו, כולל עלבונות אישיים.
ממשלת ברק הראשונה הייתה זו שמינתה את מספר השרים הגדול ביותר עד אז, ואם אתה זוכר , גם היו כתבות על הנגרים שמגדילים את שלחן הממשלה בעקבות זה. שם לא קראת על שרים בלי תיק שמקבלים משכורות ולא ביקורות על כך.
על שמעון פרס לא תראה כתבת ביקורת אחת שמדברת על טיוליו בעולם , וכנראה גם קשרים רומנטיים מחוץ לנישואין עם עובדות משרד וגם כאלו שלא.
חיים רמון קיבל גם הוא חנינה מהתקשורת.
בואי שרה'לה , עוד קדנציה בפתח !
לדעתי ישראל עומדת כיום בפני המהפכה הגדולה בתולדותיה, כזו שתזרוק את כל השמאל, המתכחש למקורותיו ולזכותו על ישראל ותציב גרעין אידאולוגי מסורתי ונאמן במרכזי השלטון, הכל כמובן באופן דמוקרטי.
עם ישראל חי
חבר מניו יורק ;)
מקווה שנתראה בקרוב