כבוד המת?

השבוע נהרגו שני צעירים בני 16 בתאונת דרכים קטלנית. אחד מהם נהג בלי רשיון ברכב של אבא שלו, בנסיעה מעל המהירות המותרת. מהסיפור הזה אפשר וצריך ללמוד הרבה, אבל יש דרכים לעשות זאת. בתקשורת בחרו בדרך שגויה: בכותרות העיתונים ומהדורות סוף השבוע פרסמו קטעים נבחרים מדפי הפייסבוק של הנערים, תגובות, תמונות, אימרות כאלה ואחרות.
ב"אולפן שישי" וב"ידיעות אחרונות" עשו מנעמים מדבריו של הנהג שהתגאה בנסיעה במהירות מופרזת בלי רשיון, וסיפר לכולם כמה הוא דביל. למה זה צריך להופיע בראש חוצות?

בשם הסיסמא "הכתובת הייתה על הקיר" נרמס כבודו של המת. מפרסמים ברבים את הדיאלוגים שלו עם החברים שלו, את התמונות שלו. האם ברגע שמת אדם מתה גם הזכות שלו לפרטיות?
עצם העובדה שאדם לא יכול להסמיק לא אומר שמותר להגיד ולפרסם עליו הכל, בטח לא ימים אחדים לאחר מותו, כשהמשפחה עוד אבלה.
הרי אם אותם ציטוטים מדף הפייסבוק של הנהג היו מגיעים למהדורת החדשות לפני שבוע, לפני שנהרג, שמו ופניו היו מצונזרים. אז למה לא נוהגים באותו אופן גם לאחר שמת?

אני מבין את הצורך של הכתב בפרסום הדברים, אבל אצלי זה משאיר טעם רע.

נ.ב. באותה נשימה מעל דפי העיתון מספרים בזעזוע על הכח העצום שיש לפייסבוק ועל השימוש שהוא יכול לעשות בפרטים האישיים שלנו, בתגובות שכתבנו, בתמונות שהעלנו. מצד אחד מזדעזעים ומצד שני לוקחים חלק פעיל בדריסה של זכויות הפרט.

תחת כל עץ רענן

בפני ועדת טירקל, ועדת חקירה הבוחנת את מה שאירע על ספינת ה"מרמרה" הטורקית, הופיעו לאחרונה דמויות מפתח בפרשה: ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ח"כ חנין זועבי ודמויות נוספות שהיו על המשט - אנשים שלקחו חלק ממשי בקבלת ההחלטות או היו עדים באופן כזה או אחר לנעשה על הסיפון, כל אחד מהם זומן על פי קריאת הועדה להעיד בפניה.

נראה שהבמה הפומבית הזו קרצה ליו"ר האופוזיציה ציפי ליבני, שמיד לאחר עדות ראש הממשלה ביקשה להעיד גם היא בפני הועדה. בהתחלה תהיתי - למה שציפי לבני תרצה להעיד ואיזה ידע נוסף יש לה בנושא? היום היא העידה, והכל התחיל להתבהר...

ציפי לבני עלתה לדוכן והאשימה את ראש הממשלה בכך שלא ניהל את יחסי החוץ כמו שצריך, מה שהוביל לדעתה לתמיכתה של טורקיה במשט. אם לא היה קיפאון מדיני, היא אומרת, לא היה משט. נתניהו יצר תנאים אופטימליים ליצירת פרובוקציה מסוג זה מצידה של טורקיה. מבחינתה נתניהו אשם במשט הטורקי שכן הוא מנהל בצורה איומה ונוראה את המשא ומתן מול הפלשתינים. לבני כנראה שכחה שאת המצור על עזה הטילה הממשלה בה היא ישבה.

כנראה מבחינת יו"ר האופוזיציה אין מקום שלא ראוי בו לתקוף ולהכפיש את הממשלה, גם בניגוד מוחלט לאינטרס הלאומי ולקונצזוס. האופוזיציה בכנסת הזו מפגינה חוסר ממלכתיות סדרתית, אבל המקרה הזה הוא יוצא דופן לרעה.
את הבימה התקשורתית שלה לבני החליטה לקבל על גבם של מערכת הבטחון ויחסי החוץ של מדינת ישראל, כנראה בעצת "צוות החווה" שלה - איל ארד וראובן אדלר, הספיניונרים הגדולים.

אני מצפה מפוליטיקאית ותיקה שטובת המדינה לנגד עיניה לראות טיפה מעבר לעצות של יועצי התקשורת שלה, שעניינם הוא בניית תדמיתה של הגברת הראשונה של האופוזיציה ותו לא. לפעמים יהיה נחמד להרגיש שציפי לבני מסוגלת להגיד לארד ואדלר - "עד כאן".

לא יודע איך התקשורת תציג את לבני בסיפור הזה, אבל אם היא רוצה לשמור על תדמיתה של הגברת, כדאי שתצניע את המהלך הילדותי הזה.

וירג'יניה

פרשת העוזרת הפיליפינית של אהוד ברק ורעייתו מסרבת לרדת מסדר היום, או שיותר נכון לומר - מסרבים להוריד אותה מסדר היום, אף על פי שהיא מעניינת רק את אנשי התקשורת עצמם ככל הנראה. גשם של התקפות, על ברק, על רעייתו, על המשטרה, על היועץ המשפטי, על מי לא. שום דבר לא מתחדש בפרשה, אבל הנושא עדיין פותח מהדורות חדשות וממלא את העמודים הראשיים.

אסף אוזן, כתב חדשות 10, נשלח לבלוש אחרי העובדת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בסופו של דבר הוא הגיע אליה ואף השיג איתה ראיון בלעדי, ראיון מרתק, אירוע חדשותי ברמות הגבוהות ביותר:
"את יודעת, ברק הוא איש מאוד חזק"
"את יודעת מה זה יועץ משפטי?"
"את בסכנה? את כועסת? את פגועה?"

בתכנית "היום שהיה" הדגיש אסף אוזן שבכל פעם שהוא אמר את "המילה המפורשת 'ברק'" העובדת נרתעה וביקשה לדבר בשקט. המילה המפורשת, אלוהים ישמור.

העובדת וירג'יניה לא באמת אמרה שום דבר, נראה כאילו כל מה שהיא רוצה לעשות זה לחזור לעיסוק היומיומי שלה.

אז הבנו, המשטרה פישלה, כרמלה מנשה יצרה קשר עם העובדת תוך שעות, משימה שהמשטרה אמרה שהיא בלתי אפשרית. אבל מה יתן לשלוח אל העובדת המסכנה עיתונאי נציג מכל קבוצת תקשורת?
פתחו את התיק מחדש, המשטרה תנסה להגיע אל העובדת, הלחץ התקשורתי עשה את שלו בלי ספק, אז בשביל מה להמשיך ולטחון את הנושא?
אולי כי קשה לעיתונאים רציניים לוותר על עוד הזדמנות להציג תמונות ממצלמה נסתרת, שצולמו בחשכת לילה, אולי כי נמאס להם מאהוד ברק, אולי כי הפכנו לצרכני פפראצי אובססיביים. אני כבר לא יודע..

מדינת רבין

לאחר רצח יצחק רבין מוסדות ואתרים רבים שינו את שמם במטרה להנציח את הנרצח: בית ספר על שם לוי אשכול נהפך להיות בית ספר על שם רבין, בית החולים בלינסון הוא היום בית החולים רבין, כיכר מלכי ישראל הפכה לכיכר רבין, עשרות רחובות ופארקים נקראו על שמו. היום ראיינה אורית לביא נשיאל בערוץ הכנסת נציגה כלשהי ממרכז רבין שנפתח לשימור מורשתו. הנציגה סיפרה על כך שבימים אלה נפתח "המוזיאון הישראלי" במרכז רבין, שבו יסופר על תקומת עם ישראל בארצו. אורית לביא נשיאל השתוממה - "למה לא לקרוא לזה 'מוזיאון רבין'??".
כעבור שעה אורית לביא נשיאל אירחה את יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, שהדגיש עד כמה יום הזכרון והעצרת חייבת להדגיש את הערכים של השמאל.

יש חשיבות גדולה להנצחה ולזכרון, אבל אסור לשכוח שבדרכו של רבין לא כולם האמינו ולא כולם מאמינים, לא כולם מתחברים לערכים שמוצגים בטקסים ובעצרות, פולחן האישיות לא מדבר אליהם. קשה לי להבין איך מעיזים ראשי השמאל שהיו אמונים על ההנצחה להתפלא על כך שרבים בציבור סולדים מהיום הזה. פולחן אישיות יכול להחזיק דור אחד. יום הזכרון הזה הוא צעיר, כל הדמויות מאז עדיין מסתובבות בינינו, חלקן עוד בפוליטיקה, הזמן יעשה את שלו ובעתיד נראה איך מתגבש יום הזכרון, אבל לדעתי חובה היא להתחיל לשנות את אופיו המוזר.

הבעיה טמונה לדעתי כבר בחוק יום הזכרון שעבר בכנסת ב1997. שם החוק הוא "חוק יום הזכרון ליצחק רבין". יום הזכרון לא צריך להיות ליצחק רבין, אלא לרצח. עם ישראל צריך לזכור את רצח רבין, ולא את יצחק רבין באופן ספציפי. אין בעיה שמפלגת העבודה וראשי השמאל יעשו פעולות כאלה ואחרות כדי לשמר את מורשתו של רבין, אבל אין הדבר צריך להיות חלק מחוקי המדינה. מטרת המדינה היא לשמר את הזכרון לרצח, לחנך ולהסביר למה רצח מסוג זה הוא דבר חמור, איך הוא פוגע בדמוקרטיה, לייצר שיח מוסרי. לכן יום הזכרון ליצחק רבין צריך להקרא "יום הזכרון לרצח יצחק רבין" ויש להתייחס אליו ככזה. רק ככה יחברו את כל העם באופן צודק ורציני אל יום הזכרון הזה, שלאט לאט מאבד מערכו ומענייניותו.

בין יום ולילה (כלכלי)

היום הוא היום הבינלאומי לציון העוני. בכנסת ציינו את היום בכל הועדות שעסקו בנושא ובדיון מיוחד במליאה. כולם דברו על בעיית העוני ודרכים למגר את הבעיה. השבוע בכל העיתונים פרסמו את דוחות העוני המדאיגים, בדאגה הישירה יונית לוי מבט אל כולנו וסיפרה לנו על הכמויות האדירות של הילדים והזקנים שבסיכון.
 
לא עברו כמה שעות וב"תכנית החסכון" של קרן מרציאנו עוברים לפינה הקבועה "סגרו עסקה" ומספרים לנו על עוד דירה שנמכרה בהון תועפות. ב"לילה כלכלי" אף מילה על העוני בישראל, אבל בחיוך רחב מציגים לנו את הוילה הענקית בזכרון יעקב שתעלה לנו חמישה מליון דולר. סיור שלם בבית הענקי, הבריכה, האגם, הנוף הנפלא.
ממתי נעשה הכרחי להציג לראווה עסקאות נדל"ן שמנות או נכסים מפוארים שרלוונטים לאלפיון העליון בלבד?

חשבתי שניקור העניים הוא נחלתו של גיא פינס ושאר צהובונים רדודים, אבל בתכניות הכלכלה אימצו לחלוטין את הקונספט. שבויים בשבי הקפיטליזם מציגים לנו את נתוני הבורסה, מחירי הדירות שלא יהיו לנו לעולם, רווחי הבנקים, כאילו שזה עניין של כולנו. התעסקות בכסף רב שלרובנו לא יהיה לעולם, בטח לא לעניים שבבוקר ריחמנו עליהם כל כך מעל המסך ודפי העיתונים.

סדר עדיפויות וה-"למרות" הגדול

מה השיקולים שעומדים בפני עורכי העיתונים כשמחליטים למקם ידיעה במיקום כזה או אחר?
ב-"הארץ" בעמוד הראשי יש ידיעה על תקרית בבית ספר תלמה ילין בו לפני כמה שבועות (העבר הרחוק במובנים של האקטואליה בישראל) שרף תלמיד יצירה של תלמיד אחר. היצירה שנשרפה הייתה דיוקן של היטלר כחלק מפרויקט קונספט כלשהו. עכשיו שוקלים בבית הספר לסלק את התלמיד המצית מבית הספר.

ואני שואל - למה לעזאזל סיפור מסוג זה נמצא בעמוד הראשי של "הארץ"? מה החשיבות שלו? מקרה שולי בבית ספר קטן בגבעתיים. גלעד שליט נדחק לעמודים הפנימיים, גם זוג הישראלים העצורים בגיאורגיה כמו פקיד הבנק שגרונו שוסף. אז מי מחליט מה נקרא, באיזה סדר ובאיזה גודל? ולמה?

-----

"בשקט, בשקט: רה"מ לא חותם על בניית 1,300 יחידות דיור בירושלים, למרות שעברו את כל האישורים. ברק לא חותם על אלפי דירות בשטחים"

אם היו שואלים אותי מאיזה עיתון צוטטה הכותרת הנ"ל הייתי מהמר על "יתד נאמן" או על אתר האינטרנט של ערוץ 7, והייתי טועה. את הכותרת הזו העתקתי מהדף הראשון של "ידיעות אחרונות". מפתיע? כשחושבים על זה - לא ממש.
כשאתה עיתון בלי קו מנחה, בלי עקרונות, אתה יכול לכתוב הכל. אתה יכול היום לעשות קמפיין שיציג את ראש הממשלה כחסר אחריות  בשל סירובו להקפאה, ומחר תציג אותו כחצוף על כך שמקפיא את הבניה למרות האישורים. עם דגש חזק על ה-"למרות".

פאשיזם פאשיזם פאשיזם!

מי שיקרא בסוף השבוע הזה את ה"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עשוי להכנס להיסטריה. כתבה בת ארבעה עמודים מסבירה לנו איך הפכנו למדינה ולחברה פאשיסטית. את המילה "פאשיזם" על הטיותיה לא חסכו והיא שזורה לאורך הכתבה באופן מוגזם לכל הדעות (נספרו 14 אזכורים רק ברבע העמוד הראשון).

עד לא מזמן חשבתי שהמילה "פאשיזם" שמורה לאחמד טיבי כשנגמרו לו הטיעונים העניניים, בערך כמו המילה "אפרטהייד".

הכתבה, שבצידה סקר דעת קהל, באה בעקבות "חוק הנאמנות" שעבר השבוע בממשלה. כל בר דעת בתקשורת יודע שהחוק הוא לא יותר מתרגיל פוליטי של נתניהו, אף אחד לא חושב שנתניהו באמת רואה בחוק הזה משהו מהותי. אבל בעיתונות כנראה מתקשים לפספס הזדמנות לזרוע פחד ואימה בציבור, ולהראות לכולנו את "המדרון החלקלק" שאליו אנחנו צועדים.

בסקר שערכה מינה צמח נשאלה השאלה "מי מהפוליטיקאים תורם להתגברות מגמות לאומניות קיצוניות, עד כדי פאשיזם?". נוסח השאלה בכלל לא משאיר מקום לביקורת, להתנגדות, לרעיון שאולי מדינת ישראל כלל לא במגמת לאומניות קיצונית. התעמקות קלה מאוד בתוצאות הסקר מאפילה על המחקר עוד יותר:

• אביגדור ליברמן - 60%
• אלי ישי- 40%
• בנימין נתניהו - 30%
• אהוד ברק - 24%
• גדעון סער - 16%

בסך הכל 170%. כמו שזה נראה, התקשרה הסוקרת, שאלה את השאלה ונתנה לאנשים לדבר ולשפוך את רשימת כל הפוליטיקאים שעולים להם בראש. מה הקשר בין אהוד ברק ומגמות לאומניות? וגדעון סער?? שום קשר.
הבורות בציבור למושג פאשיזם היא רבה, אבל האסוציאציה היא שלילית באופן מיידי. אם היו בוחנים את הנשאלים על ידיעותיהם בנושא - הציון היה נכשל. גם מינה צמח יודעת את זה, אבל לשקר אין גבול והסקרים בוהקים אלינו מבין הדפים כאמיתות שאין לחלוק עליהן.

בין צ'ילה לעזה

היום ב-"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור דעה של ענת מידן וכותרתו: "בין צ'ילה לעזה". הטור עושה השוואה בין חילוץ הכורים בצ'ילה ובין חילוצו של גלעד שליט מבור שביו.
הדמיון בין המקרים הוא כה רדוד שקשה שלא להתקומם על הטור הטיפשי. ענת מידן הלכה שבי אחרי האסוציאציה הקלושה הזו ואחרי האובססיה הכללית בציבור בנושא החייל השבוי.

"למה הצ'יליאנים הצליחו לחלץ את אנשיהם, ואנחנו לא מצאנו את הפתרון היצירתי של הוצאת אדם מבור", שואלת ענת מידן.
קשה לי להבין איך משפט מיתמם כל כך, מטופש כל כך, שקרי כל כך מגיע לעמודים הקדמיים של העיתון ואף זוכה להבלטה בכותרת צדדית. אולי כי הציפיה היא להרבה ראשי קוראים שיהנהנו בהסכמה וישאלו את עצמם "באמת למה?".

צריך להזכיר לענת מידן שמדינת ישראל לא יודעת איפה נמצא שליט וגם כשתדע היא לא תוכל להגיע לשם במעלית או בקפסולה. אני בטוח שענת מידן יודעת את זה, ואני לא מאשים אותה בפרסום הזה, כי בהלך הרוח הכללי כנראה שיש מקום גם לדברים חסרי הגיון מאין אלה. היא בסך הכל ניצלה עוד הזדמנות מצוינת לשים תמונה של שליט בעיתון, להראות לכולם כמה הממשלה שלנו לא עושה כלום בשביל אזרחיה ולהעביר עוד מסר פופוליסטי לקהל הקוראים.

"מזעזע"

יש נטיה מוזרה למגישי חדשות להדריך אותנו מה לחשוב על האייטם שזה הרגע שודר. כמעט בסוף כל כתבה תמלמל המגישה (או המגיש) מן סיכום של מילה אחת: "מזעזע", "מחריד", "אטימות". לעיתים במקום סיכום מילולי יופיע פרצוץ שאומר הכל.

אני בעד שמגישי חדשות יגישו את החדשות ויתנו לצופים להחליט מה מזעזע אותם. אנחנו לא צריכים את ההדרכה הזאת.

אחרי מספר אייטמים "מזעזעים" נעבור "במעבר חד" לחלק השני של המהדורה, חלק שרובו הבלים, רק כי המהדורה היא שעה והחדשות תופסות רק 10 דקות.
אז במעבר חד עוברים לכתבה על מרגול או על נגן כינור מפינלנד וכולם מתמלאים בחיוכים, ויונית לוי שמחה וכל הזעזוע נשכח.

די לצביעות הזו. מהדורת חדשות היא מהדורת חדשות ולא תכנית בידור. תנו חדשות, תעיפו את החיוך מהפנים, תדווחו באופן ענייני, תשאירו לנו את שיקול הדעת, ואם אין משהו חדשותי - אפשר לקצר את המהדורה לחצי שעה, כמו שהיה פעם.

קרב אגרופים

המלחמה שבין "ידיעות אחרונות" ו-"ישראל היום" לא סובבת רק סביב מכירת עיתונים. שני העיתונים מנסים להתניע את האינטרסים שלהם ושל מקורביהם. הפעם כחלק מההתגוששות הפכו דפי העיתון לזירת אגרוף אחרת - בין אהוד אולמרט ואהוד ברק.

את דבריו שפך ושופך אולמרט ב"ידיעות אחרונות" על גבי עשרות עמודים ראשיים וכותרות ענק, דברי שיסוי כמעט חסרי תקדים של ראש ממשלה לשעבר כנגד אישיות פוליטית מכהנת. בתחילה אהוד ברק החליט שלא להגיב, אבל היום פורסם שבראיון למוסף יום שישי של "ישראל היום" אומר ברק את כל מה שהוא חושב על אולמרט.

אם לא די בכך, ב"ידיעות אחרונות" אפשר למצוא כמעט מדי יום ידיעה כלשהי שמנסה לקעקע את תדמיתו של אהוד ברק.

מי שמנוי ל-"ידיעות אחרונות" מאמין ששר הבטחון שלו הוא איש חסר אחריות, חסר כישורים ומגלומן ומולו אולמרט הוא אישיות שכמעט משכמה ומעלה. מי שקורא את "ישראל היום" יתרשם שאהוד אולמרט הוא איש שפל, עבריין ומשועמם.

אני מאמין שיש מן האמת בכל הצדדים, וממליץ לכולם להעיף מבט מדי פעם בערוצי תקשורת שהם לא תמיד מנת חלקם, רק בשביל לקבל זווית נוספת על הנושאים החשובים.

יגאל מי?

לערוץ 7 יש שעשועון חדש - "רצח רבין: הגרסה שלכם". קהל הצופים והמאזינים מוזמן לשלוח את הגרסה שלו ל-"מה באמת קרה ברצח רבין", ואף מילה על יגאל עמיר.
תיאוריות קונסיפרציה על הרצח יש בשפע, וגם אנשים שסומכים את ידיהם עליהן, אבל מקומן של התיאוריות האלו הוא באחד מן השתיים: בפח האשפה או בדיון מעמיק ורציני, בטח שלא כחלק משעשועון נושא פרסים.

רק חסר שבערוץ 7 יחליטו להפיק תכנית בסגנון "בשידור חוקר" ולבקש את עזרת הצופים בפתרון התעלומה - "מי רצח את רבין?" כולל שחזורים, עדי ראיה ופקידי משטרה שמנמנים. כל מי שיודע משהו על מקום המצאו של הרוצח האמיתי שיסמס את המילה "אוסלו" ל-8080.

סוד ההליכה על המים

"סוד ההליכה על המים טמון בידיעה היכן מוסתרות האבנים"

אני לא יודע מה מקור המשפט, אבל קשה להתווכח על נכונותו.
האזרח הישראלי (וכנראה לא רק הישראלי) בדרכו ללכת על המים עוצם את עיניו. האזרח הישראלי נותן לאחרים להדריך אותו, לכוון אותו היכן מונחות האבנים. מי שמכוון אותו (או בעצם אותנו) הם שלושה גורמים עיקריים, שלא תמיד עובדים בשיתוף פעולה ואינטרסים: הממשלה, התקשורת ובית המשפט.

אין פה משהו מהפכני, אבל אני מאמין שככל שנפנים את העובדה הזו כך נוכל לפקוח את העיניים לאט לאט, לראות לאן מובילים אותנו ולהחליט בעצמינו אם בדרך זו אנו רוצים או אם לאו.

ידיעות אחרונות נגד ממשלת ישראל

לא סוד הוא שב-"ידיעות אחרונות" יושבים כתבים רבים שכפסע בינם ובין התפקדות ל-"קדימה". הדבר זועק לשמים מבין כותרות העיתון כמעט מיום עלייתו של נתניהו לשלטון לפני כשנתיים.
העיתון (וחלקים נרחבים בתקשורת) מוצא על בסיס קבוע דמות חדשה מהממשלה לניגוח ורודף אותה בכותרות הראשיות.

בתחילה זה היה אלי ישי שהוצג כמי שמייצג את כל מה שרע, בראש ובראשונה בפרשת "ילדי העובדים הזרים".
לאחר מכן עברה המתקפה לאהוד ברק, שבמשך שבוע הושמץ על ידי אולמרט מעל כותרות העיתון ומוספי החגים, ואף חטף ביקורת נוקבת (שהתפרסה על כרבע מהדף הראשי) על כך שאשתו נילי ישבה לצידו במליאת האו"ם, השם ישמור.
עכשיו זה אביגדור ליברמן. נכון, ליברמן הוא לא שר החוץ הכי פוליטיקלי-קורקט שהיה פה, אבל שוב, התקשורת לא נותנת לנו להחליט מה אנחנו חושבים, ובידיעות אחרונות הכותרות לא משאירות פתח לחשיבה עצמאית:

"ליברמן יוצא במתקפה"
"שר החוץ הישראלי מכה שנית"

חיפשו ומצאו עוד איזשהו קצה קצהו של מינויון פוליטי, כי אם מחפשים מוצאים, לא חסרים מינויים פוליטיים שהפכו לדבר חצי מקובל, תשאלו את צחי הנגבי.

נשבעים בשוק הפשפשים

איך עושים צחוק מחוק האזרחות שעבר היום ברוב קולות בממשלה?

מוציאים כתב שטח לשוק הפשפשים, מדברים עם 5-6 אנשים שלא יודעים מה הוא, והשאר יעשה מעצמו.

בערוץ 10 שלחו את אביב פרנקל (כתבינו לענייני הבלים) לרחובות השוק לראות מה "העם" חושב על החוק. לא משנה אם הם יודעים מה הוא אומר או לא, נתנו להם לענות ככל העונה על רוחם ושידרו את הקטעים המגוחכים ביותר. ברחובות השוק הם חיפשו את המזרחי המתלהם, הדתיה הפנאטית, האישה הטיפשה והמבוגר האחראי. כל אחד עשה את תפקידו כהלכה, וכולם יחד יצרו את התמונה השלמה - בדיחה.

כך נושאים רציניים, שגובו בבחירות האחרונות ב-15 מנדטים לפחות, הופכים לבדיחה או לאייטם חצי-הומוריסטי. בתכנית של רפי רשף ויתרו על האפשרות של הצגה מאוזנת של החוק, של להסביר מה עומד מאחוריו (מבחינה פוליטית ו\או אידאולוגית) והציגו לנו אותו דרך העיניים של המוכר בשוק.

אני באופן אישי לא תומך בחוק הזה, אבל הייתי שמח אם היו נותנים לצופים אפשרות להחליט בעצמם מה הם חושבים עליו.

ילדי העובדים הזרים ובני משפחותיהם

לפני שבוע, ביום שבו היה אמור לצאת אל הפועל "צו הגירוש לילדי העובדים הזרים" צפיתי בערוץ 22 באחת מתכניות החדשות של שעות הערב המוקדמות.
על המסך הופיעה הכותרת - "היום נכנס לתוקפו צו הגירוש לילדי העובדים הזרים ובני משפחותיהם". הרבה זמן לא ראיתי שקר חריף כל כך.

נכון, באותו יום הצו נכנס לתוקפו, אבל הצו הוא לא צו גירוש, ובטח ובטח שלא לילדי העובדים הזרים.
הילדים אינם הנושא, הנושא הוא העובדים הזרים, ולא ילדיהם. את העובדים הזרים מחזירים למדינותיהם ולא מגרשים. הם באו הנה לעבוד ועכשיו הם חוזרים למדינות שלהם. נכון, יש להם ילדים שהתרגלו לחיים פה, אבל הילדים הם לא הנושא ולא הבעיה של אף אחד.

הילדים חמודים מאוד, זו הסיבה שהתקשורת הפכה אותם לנושא. מול הילדים קשה שלא להתרגש, קשה שלא להתנגד ל"גירוש". אז פעם ביומיים יש כתבה על ילדה מגאנה שכבר יודעת עברית ומעריצה את נינט, או על ילד מאריתריאה שמאוהב בארץ ישראל, והכל בשביל לשכנע אותך שלשלוח אותם החוצה מפה זה מעשה נתעב.

בתקשורת אף אחד לא העלה לדיון את הבעיה האמיתית - העובדים הזרים עצמם ומדיניות ההגירה של מדינת ישראל. היום יוצאים מהמדינה 20 אלף עובדים זרים, ומחר נכנסים 25 אלף אחרים. יש תחושה שהתקשורת כבר לא באמת רוצה ליצור דיון אמיתי אלא רק ליצור הלכי מחשבה לפי תאוותם של העורכים הראשיים.

כשהתקשורת רוצה לנגח משהו, בין אם זה אישיות, ארגון או מוסד, היא יכולה לעשות את זה מתחת לרדאר של כולנו. וככה, דרך הכותרות המפוצצות, השקרים הלבנים ותמונות הענק - התקשורת הופכת את הממשלה, ובייחוד את אלי ישי, לשטן בהתגלמותו.

בתור התחלה..

בלי יותר מדי הקדמות, בתור התחלה הנה קטע של קומיקאי אמריקאי, ג'ורג' קרלין. הוא מגיש את הקטע כחלק ממופע הומוריסטי, אבל המסר חד כתער.

ובישראל, כמו באמריקה, גם בתחום הזה - זה אותו דבר רק בקטן.

בימים אלה, כשגינדי קונה את המדינה ומוכר בסכומים שלא יהיו לנו לעולם, והפרסום ממלא כל קיר ותחתית בירה אולי כדאי לחשוב מחדש מי ומה באמת משפיע על המציאות שלנו, על התודעה שלנו ועל החיים שלנו באופן כללי.