השבוע נהרגו שני צעירים בני 16 בתאונת דרכים קטלנית. אחד מהם נהג בלי רשיון ברכב של אבא שלו, בנסיעה מעל המהירות המותרת. מהסיפור הזה אפשר וצריך ללמוד הרבה, אבל יש דרכים לעשות זאת. בתקשורת בחרו בדרך שגויה: בכותרות העיתונים ומהדורות סוף השבוע פרסמו קטעים נבחרים מדפי הפייסבוק של הנערים, תגובות, תמונות, אימרות כאלה ואחרות.
ב"אולפן שישי" וב"ידיעות אחרונות" עשו מנעמים מדבריו של הנהג שהתגאה בנסיעה במהירות מופרזת בלי רשיון, וסיפר לכולם כמה הוא דביל. למה זה צריך להופיע בראש חוצות?
בשם הסיסמא "הכתובת הייתה על הקיר" נרמס כבודו של המת. מפרסמים ברבים את הדיאלוגים שלו עם החברים שלו, את התמונות שלו. האם ברגע שמת אדם מתה גם הזכות שלו לפרטיות?
עצם העובדה שאדם לא יכול להסמיק לא אומר שמותר להגיד ולפרסם עליו הכל, בטח לא ימים אחדים לאחר מותו, כשהמשפחה עוד אבלה.
הרי אם אותם ציטוטים מדף הפייסבוק של הנהג היו מגיעים למהדורת החדשות לפני שבוע, לפני שנהרג, שמו ופניו היו מצונזרים. אז למה לא נוהגים באותו אופן גם לאחר שמת?
אני מבין את הצורך של הכתב בפרסום הדברים, אבל אצלי זה משאיר טעם רע.
נ.ב. באותה נשימה מעל דפי העיתון מספרים בזעזוע על הכח העצום שיש לפייסבוק ועל השימוש שהוא יכול לעשות בפרטים האישיים שלנו, בתגובות שכתבנו, בתמונות שהעלנו. מצד אחד מזדעזעים ומצד שני לוקחים חלק פעיל בדריסה של זכויות הפרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה