מדינת רבין

לאחר רצח יצחק רבין מוסדות ואתרים רבים שינו את שמם במטרה להנציח את הנרצח: בית ספר על שם לוי אשכול נהפך להיות בית ספר על שם רבין, בית החולים בלינסון הוא היום בית החולים רבין, כיכר מלכי ישראל הפכה לכיכר רבין, עשרות רחובות ופארקים נקראו על שמו. היום ראיינה אורית לביא נשיאל בערוץ הכנסת נציגה כלשהי ממרכז רבין שנפתח לשימור מורשתו. הנציגה סיפרה על כך שבימים אלה נפתח "המוזיאון הישראלי" במרכז רבין, שבו יסופר על תקומת עם ישראל בארצו. אורית לביא נשיאל השתוממה - "למה לא לקרוא לזה 'מוזיאון רבין'??".
כעבור שעה אורית לביא נשיאל אירחה את יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, שהדגיש עד כמה יום הזכרון והעצרת חייבת להדגיש את הערכים של השמאל.

יש חשיבות גדולה להנצחה ולזכרון, אבל אסור לשכוח שבדרכו של רבין לא כולם האמינו ולא כולם מאמינים, לא כולם מתחברים לערכים שמוצגים בטקסים ובעצרות, פולחן האישיות לא מדבר אליהם. קשה לי להבין איך מעיזים ראשי השמאל שהיו אמונים על ההנצחה להתפלא על כך שרבים בציבור סולדים מהיום הזה. פולחן אישיות יכול להחזיק דור אחד. יום הזכרון הזה הוא צעיר, כל הדמויות מאז עדיין מסתובבות בינינו, חלקן עוד בפוליטיקה, הזמן יעשה את שלו ובעתיד נראה איך מתגבש יום הזכרון, אבל לדעתי חובה היא להתחיל לשנות את אופיו המוזר.

הבעיה טמונה לדעתי כבר בחוק יום הזכרון שעבר בכנסת ב1997. שם החוק הוא "חוק יום הזכרון ליצחק רבין". יום הזכרון לא צריך להיות ליצחק רבין, אלא לרצח. עם ישראל צריך לזכור את רצח רבין, ולא את יצחק רבין באופן ספציפי. אין בעיה שמפלגת העבודה וראשי השמאל יעשו פעולות כאלה ואחרות כדי לשמר את מורשתו של רבין, אבל אין הדבר צריך להיות חלק מחוקי המדינה. מטרת המדינה היא לשמר את הזכרון לרצח, לחנך ולהסביר למה רצח מסוג זה הוא דבר חמור, איך הוא פוגע בדמוקרטיה, לייצר שיח מוסרי. לכן יום הזכרון ליצחק רבין צריך להקרא "יום הזכרון לרצח יצחק רבין" ויש להתייחס אליו ככזה. רק ככה יחברו את כל העם באופן צודק ורציני אל יום הזכרון הזה, שלאט לאט מאבד מערכו ומענייניותו.