משה קצב: הכרעת הדין

09:10
בשעה זו נכנס הנשיא לשעבר, משה קצב, לאולם בית המשפט, שם ישמע את הכרעת הדין במשפטו. בשנה האחרונה התנהל המשפט בדלתיים סגורות, זו הסיבה שלא שמענו עליו כלום ואולי קצת שכחנו ממנו. בתקופה שבה המשפט היה פתוח לתקשורת, הוא התנהל כולו בכותרות העיתונים. המשפט נוהל ברחוב ובתקשורת שהרשיעו את קצב כמעט מהרגע הראשון, אף אחד לא חיכה להכרעת הדין שהתקבלה רק בתום 4 וחצי שנים של משפט.

אתמול והיום נתפסה התקשורת במבושיה. במהדורות החדשות פירטו את ההכרעות האפשריות של בית הדין. משום מה, אתמול והיום אף אחד לא העז להמר, אף כתב לא חרץ לשון ולא הסתכן לומר את דעתו בנושא הזה, כפי שעשו עד היום רבים כשגזרו את דינו חדשות לבקרים. העיתונאים מכירים טוב את הזכרון הקצר של הציבור, הם יודעים שהציבור שוכח מהר מאוד, אבל לא תוך יום אחד.

מחוץ לאולם בית המשפט מתקיימת הפגנת אירגוני הנשים שעמדתן ידועה. לפי כתב ערוץ 22, ארגוני הנשים לא יסתפקו בזיכוי או בהרשעה בעבירות הקלות, הנשים רוצות הרשעה באונס והן תלכנה עם זה עד הסוף. ארגוני הנשים החליטו מראש לא לקבל את הכרעת הדין, אלא אם כן היא תתאים למה שהן חושבות שקרה. 4 וחצי שנים של משפט וראיות לא רלוונטים מבחינתן. למה חשוב לארגוני הנשים להכניס אדם לכלא באשמת אונס, בין אם אנס או בין אם לאו?

09:50
דיווחים וציטוטים מתוך אולם בית המשפט מתחילים לזרום החוצה, הכל נראה כמו הרשעה מוחלטת באונס. זה כנראה יום גדול בישראל, יום שהוכיח שמדינת ישראל היא לא רק הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא אחת הדמוקרטיות המובהקות בעולם. מדינה שיכולה להגיש כתב אישום נגד נשיא מכהן ולנהל משפט נגד נשיא לשעבר, כשהכל מתנהל על פי מידות הדין הנכונות.
מצד שני, נשיא שמורשע באונס הוא כנראה אחד מהכתמים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.
כך צועדות להן יחד הבושה והגאווה.

10:05
קצב מורשע סופית בשני מעשי אונס.

קואליציה?

היום ב"הארץ" פורסם על דבריו של שר החוץ אביגדור ליברמן מתוך נאומו בפתיחת הכנס השנתי של שגרירי ישראל. ליברמן כהרגלו ידע להגיד דברים שבינם לבין דיפלומטיה עובר נהר רחב מאוד, והתקשורת כהרגלה ידעה להוציא מהם את המיטב.
ליברמן אמר שהוא חושב שראש ממשלת טורקיה הוא שקרן, שהדרישה להתנצלות מצידו היא חצופה, שנתניהו לא מציאותי ושאין שום סיכוי להסדר קרוב מול הפלשתינים גם אם ניתן להם את תל אביב.
נתניהו מצידו הצהיר שדבריו של שר החוץ לא משקפים את עמדת הממשלה ושיש רק קול אחד לממשלה הזו והוא שלו.

דבריו של ליברמן, כמעט כמו בדרך כלל, הם נכונים. הם לא תקינים פוליטית, הם לא שופעים בדיפלומטיה כיאה לשר חוץ, אבל הם אמת כמעט מוחלטת. עם הדברים שליברמן אומר חלק רחב בציבור מסכים, חלק שמשקלו הפרלמנטרי גבוהה בהרבה מ-15 המדנטים שלהם זכה ליברמן בבחירות האחרונות. ליברמן תמיד ידע להציג את הדברים כהוויתם, בלי להתחנף ובלי להתנצל.
למרות זאת, מרגע שנכנס ליברמן למשרד החוץ, אולי היה חכם יותר לבלום את האימרות האלה מפעם לפעם, לא את כולן, לא תמיד, אבל חלק ולפעמים. בכל זאת, שר החוץ הוא חלק גדול מפניה של הממשלה.

אולם, נתניהו לא חושב ככה. נתניהו לא רואה בשר החוץ שלו חלק מפניה של הממשלה. שוב נתניהו מתנער מהדברים של ליברמן ואומר שאינם מביעים את עמדת הממשלה. לפי נתניהו, הוא היחידי שמביע את עמדת ממשלת ישראל והדברים הם עמדתו האישית של ליברמן בלבד כמו שלכל שר ושר יש עמדה משלו. קואליציה היא לא אוסף של יחידים, וליברמן הוא לא עוד שר בממשלה. יש משמעות לקואליציה כמקשה אחת, ויש חשיבות עצומה לעמדתו של שר החוץ כפי שמביע אותה ברבים. לא יתכן שראש הממשלה יתייחס לשר החוץ כעוד שר דעתן וסוליסט. שר החוץ מייצג את ממשלת ישראל במידה כמעט שווה לנתניהו עצמו והתנערות מדבריו לא תוכל להחזיק לעד.

כדאי שנתניהו ישמור על הקואליציה שלו לא רק מפני הצעות אי-אמון, אלא גם ידאג לשמר אותה כיישות שמייצגת רעיון שלם, רעיון אחד עם התחלה, סוף ודרך. ככה אולי נראה פה בפעם הראשונה מזה הרבה זמן עגלת ממשלה שמקדמת אותנו על גבה למקום טוב יותר.

לזר פנים רבות

תושבי רמת אביב בתל אביב מודאגים. חרדים מנסים להשתלט על השכונה שלהם, להחזיר את ילדיהם בתשובה ולהקים מדינת הלכה מתחת לאף של כולנו. בעקבות זאת החלו התושבים לפעול בבדרכים שונות במטרה לבלום את המגמה. התושבים מתכוונים להציע לבנות ונשות החרדים לטעום מהעולם החילוני, להתקשר למוקד העירוני כדי לפנות עמדות חלוקת תכני הסברה דתיים, לתור אחר דירות החרדים ולנסות לגרום להם למכור או להשכיר את הדירה לחילונים וכדו'.

אל המאבק שלהם הצטרף לאחרונה תושב מרכז העיר, ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ). זהו בדיוק אותו ניצן הורוביץ שמתנגד לחוק ועדות הקבלה, החוק שהוא מכנה גזעני מפני שהוא מתיר ליישובים קהילתיים להחליט את מי ירצו ביישובם ואת מי לא. וזה אותו ניצן הורוביץ שמניף בכל מקום את דגל זכויות האדם, שעומד בחזית המאבק נגד גירוש העובדים הזרים וקורא לנו להכיל את השונה, לאהוב את הגר. ניצן הורוביץ שלא מפסיק לצאת בתקשורת כנגד גירוש 25 אלף פליטים סודנים. בחירוף נפש הוא יוצא נגד מכתב הרבנים שקורא לא למכור או להשכיר נדל"ן לערבים! אז כשהרבנים קוראים לא להשכיר דירות לערבים זה "עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית", אבל כשחילונים קוראים לא להשכיר דירות לחרדים זה לגיטימי לחלוטין? מה קרה ניצן הורוביץ? איפה הסבלנות, איפה השיח הרב-תרבותי שאתה אוהב לנופף בו?

למעשה, זה לא מפתיע אותי באמת. היה מפתיע אותי יותר אם הורוביץ היה עומד כנגד תושבי השכונה. הורוביץ בסך הכל מנסה להיות חביב על קהל המצביעים והתומכים הטבעי שלו, שהם בדיוק תושבי רמת אביב החילונים. מעבר לזה, הורוביץ תמיד שמח ללכת בעקבות הלכי רוח "נכונים". מה ש"נכון" לחשוב היום זה בעיקר בעד זרים ונגד חרדים, בעד מה שמצטלם טוב, ומה לעשות, תינוק תאילנדי חמוד יותר מאברך לבוש שחורים.
זה לא מפתיע אותי גם מכיוון שלא האמנתי לכל שיח השמאל בנושא העובדים הזרים, הפליטים הסודנים וועדות הקבלה (שמטרתן בראש ובראשונה היא להדיר רגליהם של ערבים מלגור ביישובים יהודים). לאנשים שהתנגדו לגירושים ולועדות היה קל להתנגד, הם לא היו קרובים אל הזרים. הסודנים באילת, העובדים הזרים בדרום תל אביב, הערבים בגליל - אף אחד מהם לא נחשד כמישהו שהולך להתגורר ברמת אביב (אלא למטרות עבדות). אז כשזה כל כך רחוק מהם, קל לצאת נגד. ברגע האמת, כשהזר גר בדלת ממול, המשקפיים הורודות והליברליות יורדות מעל עיניהם.

העורף של גדעון

ב"הארץ" כתב היום גדעון לוי מאמר על המלחמה הבאה (קישור למאמר). במאמר מנסה גדעון לוי להוכיח לנו שהאופציה הצבאית אינה עומדת יותר כדי לשמור על מדינת ישראל, ועליונותה הצבאית של ישראל אולי לא תספיק לה במלחמה הבאה.
את טיעוניו הוא מבסס הפעם על חולשת העורף, לתפיסתו, כפי שנגלתה באסון השריפה בכרמל. גדעון לוי מאיים עלינו שבמלחמה הבאה ינחתו על ראשוני אלפי טילים מכל כיוון שיגבו אלפי הרוגים: המלחמה הבאה לא תהיה דומה בעוצמתה למלחמת המפרץ ולמלחמת לבנון השניה - היא תהיה גרועה הרבה יותר.

קשה לי להתווכח עם גדעון לוי על איך תראה המלחמה הבאה, לגדעון יש את המקורות שלו, שעומדים כנראה די קרוב למתגי משגרי הטילים. אבל עם הטיעון שלו על חולשת העורף שנתפס בקלקלתו דווקא יהיה לי די קל להתמודד.
מה שאני ראיתי בהתמודדות עם השריפה דווקא די עודד אותי. אני ראיתי ראש ממשלה שמתפקד מצוין, ממשלה שעובדת בשיתוף פעולה, ישובים שמתפנים בזריזות, עזרה בינלאומית לצידה של מדינת ישראל, תמיכה של אזרחים רבים מרחבי הארץ שאירחו אצלם את המפונים. בשעת האמת, לאחר מעשה, המדינה תפקדה מצוין וטיפלה במצב באופן יעיל ונכון בתנאים הקיימים.

נכון, המדינה נתפסה לא מוכנה לשריפת הענק, אבל העורף תפקד מצוין. אולי כדאי להזכיר לגדעון לוי, כדי שירגע, שמערך הכבאות בישראל נתפס לא מוכן מפני שאת רוב האנרגיות והמשאבים מוציאה המדינה על המוכנות למלחמה הבאה. אז בכל הקשור ללחימה ומלחמות, גדעון לוי יכול לישון בשקט.

כתובות שעל הקיר

בימים האחרונים מספרים לנו על הכתובת שהייתה על הקיר. מסתבר שעל הקיר היה כתוב בענק על כל תחלואות מערך הכבאות בישראל ואף אחד לא נקף אצבע.
"מסך עשן" גאה להגיש לכם עוד מספר כתובות שעל הקיר:
1. ליחידה לאבטחת אישים: הרב ח"כ חיים אמסלם עלול להירצח על ידי חרדי פנאט.
2. לרשויות המקומיות: החורף מגיע. השטפונות עלולים להטביע ישובים שלמים.
3. למשרד השיכון: רעידת אדמה חזקה תחריב עשרות אלפי בניינים.
4. למשרד הבריאות: אירוע רב נפגעים עלול להציף את בתי החולים במאות אלפי פצועים שלא תהיו ערוכים לקבל.
5. למשרדי התחבורה, התשתיות והבטחון: בערב אחד יכולה כנופיה של מחבלים לפוצץ עשרות גשרים באיזור המרכז ולהשבית את התנועה.
6. למשרד הרווחה: הורה פסיכופט כלשהו ירצח את בניו וינסה להתאבד.
7. לערבים שבשומרון: אנשי "תג מחיר" ישרפו לכם את שאר עצי הזית שעוד נותרו.
8. לתושבי כדור הארץ: פגיעת מטאור ביבשת אירופה עלולה להשמיד חצי מאוכלוסיית העולם. היו ערוכים.

טוב, אז אל תגידו שלא אמרנו לכם.

של מי המחדל, ואם בכלל

אחרי שכבו הלהבות, פנו כל אמצעי התקשורת לעסוק במחדל. בכל כלי התקשורת מחפשים את האשמים ואת הסיבות לאסון, חוזרים אחורה אל הארכיונים והפרוטוקולים, בודקים מי אמר מה ומתי, מי הצביע איך. העיתונים מתקיפים, המותקפים מגיבים והחגיגה היא רבה. המנופים הוצבו בכיכר העיר, החבלים נקשרו, רק מחכים לראשוני הנתלים, שיתנדבו, שינודבו, שיאנסו אל הגרדום, צמאים רק לתמונת הגופה המתנדנדת.

ב"ידיעות אחרונות" הגישו לציבור את "דוח ידיעות אחרונות" שמפרט בגופו לפרטי פרטים את ההתחמקות של אחראים רבים לכך שמערך הכבאות הישראלי נתפס לא מוכן (בלשון המעטה), כולל את רוב שרי הפנים בעשור האחרון, ביניהם אריק שרון, רוני בר-און, מאיר שטרית, אברהם פורז ואלי ישי. כולם קבלו פניות רבות מחברי כנסת ומבעלי תפקידים בשירות הכבאות, אף אחד לא עשה יותר מדי. אודות כל אלה מפורט בגוף הכתבה. בכותרות תקראו רק על אלי ישי, נתניהו ושטייניץ, כך גם בתמונות שלצד הכתבה. לא בלי סיבה - הרי ידוע שהקורא הממוצע מסתפק במבט חטוף אל הכותרת, כותרת המשנה, התמונה והכיתובית שצמודה לה.

במאמר המערכת של "הארץ" קוראים לישי לקחת אחריות ולהתפטר. באותו עיתון הוא מגיב ואומר: "תוקפים אותי כי אני ספרדי, חרדי וימני". בעיתון זה מוצג ככותרת בומבסטית, אולי אפילו קצת מלגלגת. אני חייב לומר שאני רואה בדבריו הרבה מן האמת. נכון, אלי ישי מותקף בשל היותו ספרדי וחרדי, ישי הוא דמות מאוד לא אהודה בתקשורת, שמכה אותו שוק על ירך בכל הזדמנות. היום, מעל בימת הכנסת, שיבחה שלי יחימוביץ', שאינה נמנית עם תומכיו הגדולים, את שר הפנים אלי ישי ואמרה שעד כמה שהיא יודעת הוא השר שהשקיע את המאמצים הרבים ביותר לשיפור מצב שירותי הכבאות. אני אהיה מופתע אם כלי תקשורת כלשהו יצטט אותה. גם אברהם פורז (מראשי תנועת "שינוי") עמד לצידו בראיונות רדיו היום בבוקר, כשאמר שהמתקפה נגדו אינה מוצדקת. גם על זה לא קראתי מילה באתרי האינטרנט של העיתונים הגדולים.

ב"ישראל היום" תפסו כיוון שונה - ציפי לבני. הם הוציאו מהארכיון הצבעה בכנסת בשנת 2002, אז ביקש מפקד חה"א דן חלוץ לפטור את מסוקי היסעור מפעולות הכיבוי האווירי. ציפי לבני ועוד 11 הצביעו בעד, אלי ישי ועוד 4 שרי ש"ס התנגדו.

הגיע הזמן שנבין: זהו מחדל, זה אסון נוראי, אבל למחדל הזה אין אבא אחד, אין אשם ברור. מדינה לא יכולה להיות ערוכה לכל תרחיש אפשרי בכל זמן נתון. זו מדינה קטנה עם המון בעיות, תקציב קטן ובחירות כל שנתיים. בחוכמה של בדיעבד הכל ברור וכל הכתובות על הקיר, אבל מי יודע מאיפה יגיע האסון הבא ובאיזה פינה מחכה לנו ה"מחדל" הבא.
האם בתי החולים ערוכים לאירוע בו יפגעו 150 אלף איש?
האם המבנים ערוכים לרעידת אדמה חזקה?
האם חופי ישראל ערוכים לגלי צונאמי?
האם המדינה תדע לתת מענה במקרה של פגיעה מכוונת בתשתיות רבות בו זמנית (גשרים, כבישים, חשמל)?
לא בטוח, ונראה שלא. אבל:
המדינה יודעת איך לא לחזור על מחדלי מלחמת יום כיפור; המדינה יודעת איך להמנע מהטעויות שנעשו במלחמת לבנון השניה; המדינה יודעת להתמודד עם מחבלים מתאבדים המנסים להסתנן לגבולותיה; שירותי הבטחון לומדים איך למנוע את הרצח הפוליטי הבא; שירותי הכבאות ידעו ויוכלו להתמודד עם השריפה הבאה.
כל זה כי אנחנו מדינה צעירה, שעדיין לומדת מהטעויות של עצמה, מדינת ישראל נבנית עדיין, מפיגוע לפיגוע, ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון.

ונקודה למחשבה: אם מכבי האש לא מתמודדים עם שריפה שהחלה בגחל של נרגילה, מי האשם העיקרי פה? הנערים שעישנו, או הכבאים שלא הגיעו? או המדינה שלא נערכה? לשחרר מיד את הנערים העצורים בחשד לגרימת השריפה! שאגב, מואשמים בגרימת מותם של 41 איש ברשלנות. בושה וחרפה.

גזענות ממוסדת

ב-27 באוקטובר 2010 דנה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בהצעת החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות. התיקון מציע למסד בחוק את ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים. התיקון מציע לאפשר ליישובים בהם לכל היותר 500 בתי אב לקיים ועדת קבלה שתוכל לקבל או לדחות בקשות של כאלה שמעוניינים לעבור לגור ביישוב. לפי סעיף 6ג: "ועדת קבלה רשאית לקבל מועמד ליישוב הקהילתי בהתבסס על אחת או יותר משיקולים אלה בלבד: [...] (5) חוסר התאמה של המועמד למקדם החברתי-תרבותי של היישוב, שיש יסוד להניח כי יהיה בו כדי לפגוע במרקם זה."

זו גזענות בחסות החוק. כל המטרה של ועדות הקבלה היא להדיר את רגליהם של ערבים, מזרחים ושונים אחרים מהיישוב הסטרילי שהקימה לה קהילה סנובית ומתנשאת כזו או אחרת.
כמה ישובים בארץ באמת משמרים מרקם תרבותי-חברתי כלשהו? על מי אתם עובדים.
בהמשך ההצעה צוין: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד רק מטעמי גזע, דת, מין, לאום או מוגבלות". כלומר, הועדה תוכל לדחות מועמד מטעמי צבע עור ובלבד שיהיו לה סיבות נוספות. אסור שזו תהיה הסיבה היחידה. את המילה "רק" המזעזעת הסירו לאחר התעקשות של ח"כ דב חנין.

לקראת סוף הדיון, כשח"כ אחמד טיבי הזכיר שוב שהחוק הוא גזעני בעיקר כלפי ערבים שלא יוכלו להתקבל לישובים יהודיים, ענה לו ח"כ דוד רותם (יו"ר הועדה): "בכל ישוב יהודי צריך שיהיה ערבי אחד, כי בשבת, כשהמקרר נכבה מה אני אעשה?". אם החוק לא מספיק אומלל, אז היו"ר הוסיף את האמירה הזו.

בועדת הכנסת התקבצו חברי הכנסת לדון בהצעה. המתנגדים היו כולם חברי המפלגות הערביות, כאילו זה עניינם הבלבדי. החוק ממסד את האפליה לא רק כלפי הערבים אלא גם כלפי מזרחים, גרושות, עולים וכו'. אבל לאלה לא היה קול בדיון הזה. אותי זה הפתיע.

 מצד התקשורת בקושי הייתה התייחסות. עיתון "הארץ" סיקר את הנושא באופן הרציני ביותר, ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" הסתפקו בידיעות שוליות. גם במהדורות החדשות הנושא הוזנח כמעט לחלוטין.

Shlomi, no nervous

בימים האחרונים מסתובב ברשת קטע של שלומי ארבייטמן, שחקן נבחרת ישראל בכדורגל שמשחק בבלגיה, מתראיין באנגלית לערוץ טלויזיה בלגי. לקטע הזה כבר יש רמיקס ופארודיה ובדיחות מכאן ועד הודעה חדשה.
אני נחשפתי לראיון הזה לראשונה בתכנית "צינור לילה" עם גיא לרר, שם הקדימו להראות את הקטע המפורסם של עמיר פרץ שובר את השיניים בניסיון לחבר שני משפטים באנגלית.
גם בתכנית האקטואליה של עודד בן עמי לא פסחו על הנושא כשהכתב דרור גלוברמן הציג את הקטע בגאווה ולאחריו את הרימקס הנפלא שעשו לו הגולשים. ל"זכותו" של גלוברמן יאמר שהוא הקדים ואמר: "לא הייתי מביא את זה לכאן אלמלא האיש היה בדרכו להפוך לכוכב גם בתחום הפטפטת". כן הא, הרי ארבייטמן מיועד להיות שליחנו הבא באו"ם.

אני לא אשקר, גם אני צחקתי כשראיתי את הקטע ושמעתי את האנגלית העילגת של השחקן, אבל אני עדיין לא מבין למה עושים מזה כזה סיפור גדול. בסדר, אז הוא לא יודע אנגלית - לא כל אחד חייב לדעת אנגלית.
בניגוד לעמיר פרץ, שלומי ארבייטמן הוא שחקן כדורגל - לא דמות ציבורית. ארבייטמן צריך לשחק טוב כדורגל, לא לדבר אנגלית, אולי אפילו לא לדבר בכלל. מעניין מה עודד בן עמי עושה עם כדור כדורגל.

כמויות הרוע ולשון הרע שנשפכות ברחבי הרשת מגעילות אותי, במיוחד כשנותנים לזה במה גם בתכניות טלויזיה בערוצים שמכבדים את עצמם.

הבוקר של בן כספית

בן כספית כועס מאוד הבוקר. החל מאתמול בערב מתפרסמים פרטי המסמכים המודלפים של "ויקיליקס", מסמכים שחושפים חלקים נרחבים מהדיפלומטיה האמריקאית והטיפול שלה בסוגיות העולם. כנראה בן כספית מאוכזב שלא הוא אחראי לסקופ העיתונאי שמסעיר את העולם, אחרת קשה לי להסביר את הפאניקה שנשקפת מהמאמר שלו הבוקר ב"מעריב".

בן כספית יוצא במתקפה נגד הדיפלומטים האמריקאיים:
"הם מצטיירים כחבורה מגוחכת של חדלי אישים שלא מסוגלים לשמור סוד, מפטפטים ומרכלים את עצמם לדעת ובסוף מגלים שהביצים הסרוחות שהשליכו לכל עבר מרוחות להם על הפרצוף."
כספית מתייחס למברקים האמריקאים בהם נאמר על ברלוסקוני שהוא "חיית מסיבות" ועל פוטין שהוא "גבר אלפא", ותוהה האם בשביל זה משלם האזרח האמריקאי טריליוני דולרים של מיסים.

ובכן, צריך להזכיר לבן כספית שהמברקים שנחשפו הם מברקים שנשלחו בין שגרירים ודיפלומטים אמריקאים  בינם לבין עצמם. המברקים לא היו אמורים להיחשף מן הסתם, ולכן ולא ענו על כל כללי התקינות הפוליטית. כמו כן, כל התבטאות כזו או אחרת היא התבטאות של מי שכתב אותה, ולא של אף אחד אחר, וכך יש להתייחס אליה.

הדיפלומטיה היא משחק, משחק של טקסים וגינונים, משחק של מכתבים ולחיצות ידיים. את המשחק הזה משחקים כבר שנים רבות מנהיגי העולם כמעט בלי להתבלבל. יש לעשות הפרדה בין המשחק הדיפלומטי ובין ההתנהלות הפנימית במסדרונות השלטון. במשחק הדיפלומטי צריך לשמור על ה-"פוליטיקלי קורקט", צריך לשמור על מראה מכובד, צריך לשמור על מה שיש לומר ומה שאין לומר. בדינמיקה הפנימית, במסדרונות ובתכתובות הפנימיות הסגנון הוא אחר, סגנון של אדם לחברו.
לכנות את הדיפלומטים שכתבו את המסמכים שנחשפו כפי שכינה אותם בן כספית זו חוסר הבנה של ההפרדה בין שני מגרשי המשחקים האלו.

נ.ב. כהרגלו, גם במאמר הזה לא החמיץ בן כספית את ההזדמנות לעקוץ את נתניהו בלי קשר לכלום, כשכתב בציניות: "..ובנימין נתניהו 'צ'ארמר, אבל אף פעם לא מקיים את הבטחותיו'. אנחנו בהלם."
בן - גם אנחנו לא הופתענו מי יודע מה.

תלוי על הצלב

כבר באמצע השבוע התבשרנו בשער העיתון "ידיעות אחרונות" על כתבה שתופיע בסוף השבוע. בפרומואים הם קראו לזה "שיטת הפוקצ'ה" - כתבה על השף אייל שני שתוכיח לנו שהאיש שרבים התחברו אליו הוא בעצם עוד חלאה.

כמובטח, במוסף "7 לילות" הופיעה הכתבה: ארבעה עמודים מלאים מפרטים את מעלליו של השף שממרר את חייהם של אנשים שלוו לו כספים, ביניהם אשתו לשעבר. כתבה שכתובה בסגנון מלגלג, ציני ושיפוטי. ארבעה עמודים של רוע והשמצות, מספרים לנו איך אייל שני בכלל לא ידע לבשל דגים, מכר עגבניה עם מלח במחיר מופקע, כל הכשרון שלו התבטא בניסוח תפריטים פיוטיים. בזעזוע מסופר על איך שזרק את בת זוגו בשיחת טלפון (!!) אחרי 20 שנות זוגיות. לפרטי פרטים מפורטים חובותיו למשקיעים וספקים שונים.

הסגנון של הכתבה הוא של צליבה בכיכר העיר, בלי ספקות ובלי אולי, מרסקים אדם אל הקיר. אפילו דברי התגובה של אייל שני נפתחים בהערה: "למרות שבפני אייל שני הועלו טענות מפורטות לגבי התנהלותו, הוא בחר להגיב כדרכו". לי התגובה הייתה ניראית בסדר גמור, ההערה הזו באה רק בשביל לתת גוון הזוי ומוזר (כדרכו של אייל שני) לתגובה המתגוננת.

זה הזמן להזכיר שקבוצת "ידיעות אחרונות" נמצאת בסכסוך מתמשך עם חברת "קשת", שמפיקה את התכנית "מאסטר שף" בה אייל שני הוא דמות מרכזית. כמו כן, הסופ"ש בו התפרסמה הכתבה הוא הסופ"ש בו שודר פרק הגמר של התכנית. קבוצת "ידיעות אחרונות" נמצאת בקשרים עסקיים עם הזכיינית "רשת", המתחרה של "קשת".
הכתבה נכתבה בשביל לשפוך את דמו של אייל שני אך ורק כחלק מהמאבק הכלכלי המכוער בין שני הגופים. בלי שום גילוי נאות ובלי שום ערך עיתונאי או ציבורי.

בפרק הגמר של "מאסטר שף", ששודר בשידור חי, נראה אייל שני כמת מהלך, איש מרוסק. זה היה בולט. ככה שברו את האיש הרגיש ביותר שנראה בזמן האחרון על המרקע, מי שהביא אל תוך מערבולת תכניות האוכל שבולעת את כולנו קצת תחכום והתפלספות. יפה עשה הקולגה חיים כהן כשמצא את הזמן והמקום לחזק אותו במעמד הזה מול צופים רבים (ככל הנראה).

השתלטות הצינור

זה היה בוקר עמוס חדשות. מטוס קרב ישראלי התרסק אתמול בדרום ושני טייסים נהרגו, תאונת דרכים בירדן בה נהרג ישראלי, רצח כפול בנתניה וגם אזהרת מסע חמורה ודחופה הקוראת לכל הישראלים לצאת מסיני.
ב"יום חדש", אחת מתכניות הבוקר של ערוץ 2 בהנחיית דן שילון וטלי מורנו, פתח שילון את התכנית ואמר:

"לפני שניגש לידיעות הקשות נתחיל באתנחתא קלה, שני סרטונים נחמדים"

אז הציגו שילון ומורנו את הסרטונים הנחמדים שכללו תיעוד של צבי נכנס בפראות לפאב כלשהו איפשהו, וילד מפותח מבצע "ליפ-סינג" עם 50-סנט. מובן שהסרטונים הוצגו בטון נוגה, כיאה לימים חדשותיים קשים כל כך.
רק אז התפנה מר שילון להזהיר אותנו על ההתראות הממוקדות והחמורות מסיני.

אני לא נגד מעט הומור בתכניות אקטואליה, אבל האם דחוף יותר להציג סרטון יוטיוב הומוריסטי מאשר להזהיר אותנו ולהודיע לנו על התראות המטה ללוחמה בטרור? האם זוהי דרך לפתוח בוקר בו יקברו שני טייסי צה"ל?

משהו דפוק פה. כמעט בכל תכנית אקטואליה שמכבדת את עצמה מפנים כמה דקות שידור לפינת "צינור" - כל מיני סרטונים "שמשגעים את הרשת". זה מופיע גם במהדורות החדשות עצמן מדי פעם. אני באופן אישי לא אוהב את זה, אבל מוכן להתמודד עם הבעיה הזו בעצמי. הבעיה מתחילה כשסדר העדיפויות משתנה, כשלא יודעים מה לפני ומה אחרי, מה כן ומה לא, כשלא יודעים מה, מתי ואיפה. כמו שזה נראה הבוקר, מישהו התבלבל לגמרי.

מגזימים עם כוכבים

בתכנית הבוקר של ערוץ 2, עם אברי גלעד והילה קורח, הקדישו את רוב המחצית השניה של התכנית לפרומו אחד ארוך לתכנית "רוקדים עם כוכבים".

זה התחיל בראיון עם דליה מזור שמשתתפת בתכנית, בליווי קטעים שלה מהתכנית וחיקויים של אורנה בנאי. מיד לאחר מכן - ראיון עם אקי אבני שמשתתף גם הוא בתכנית, ושוב קטעים מהריקוד המשודר שלו. אחרי שלב המשתתפים הגיע לאולפן רקדן שהמציא דרך לפתור את בעיית האלימות בבתי הספר - ריקודים. אז הגיעה תזונאית שסיפרה לנו מה צריך לאכול לפני שעולים לרחבת הריקודים. אחרי הפרסומות, שכללו פרומו ארוך במיוחד לתכנית, הייתה פינה שסיקרה את מסיבת העיתונאים של פמלה אנדרסון, שבאה להתארח בתכנית. באותה פינה סיקר המגיש גם את תגובות העולם על הריקוד החד מיני ששודר בפרק הקודם של התכנית. בסך הכל כ-25 דקות (ברוטו) של פרומו, בתכנית שאמורה לפתוח לנו את הבוקר.
ואם זה לא מספיק - לאורך כל תכנית הבוקר התנוססה אנימציה עם סמל התכנית בפינה השמאלית העליונה של המסך. הזמנות לצפייה בתכנית התנוססו מפעם לפעם גם בפס הטקסט הנע בתחחתית המסך. מיד בתום התכנית שודר הריקוד של דליה מזור במלואו.

מ-ש-ע-מ-ם!

אני מוכן להמר שגם ב-"שש עם.." ובחדשות הערב, שטרם שודרו, יהיה אייטם כלשהו בנושא הזה.
יש אנשים שלא צופים ב-"רוקדים עם כוכבים" ולא יצפו בזה גם אם זה יהיה הדבר היחידי שישודר בטלויזיה. אחרי כל הפרומואים בעיתונות והטלויזיה אני מאמין שמי שמתעניין בתכנית יודע מתי היא משודרת. ההאבסה הזו, הרצף הזה של תכנים זהים ולעוסים רק לשם הפרומו והמרדף אחרי הרייטינג הוא מוגזם וסר טעם.

אהבל

במהדורת החדשות פתחה יונית לוי באייטם הבא: "אפילו בסטנדרטים של הפוליטיקה הישראלית מדובר בהתבטאות יוצאת דופן", עופר עיני תוקף חזיתית את אהוד ברק בראיון לדנה וייס. מיד עוברים לסמול טוק עמוס בחיוכים בין דנה ויונית ואז לקטע מהראיון.

בראיון לתכנית "אולפן שישי" דיבר יו"ר ההסתדרות עופר עיני על אהוד ברק:
"וואלה ברק יש לו תכונה, אין טעות שהוא לא עושה [...] מה אתה מביא פיליפינית? [...] מה אני אגיד לך? צריך להיות אהבל לעשות את זה".
התעקשה דנה וייס ושאלה: "שר הביטחון שלנו אהבל?", ועיני ענה: "אמרתי צריך להיות אהבל לעשות את זה. אמיתי! מי מביא פיליפינית?".
ב"ידיעות אחרונות" ציטטו את עיני: "מה אתה מביא פיליפינית? מה אתה אהבל?". מעבר לכך שהציטוט מופיע בעיתון במרכאות בעוד כלל לא נכתב כלשונו, הרגיזו אותי ההבלטה המוגזמת והסגנון ששכח שמדובר בסך הכל בעוד אימרה לא מסוגננת של חיה פצועה. אז עופר עיני אמר, ביג דיל.

עוד השכילו לעשות ב"ידיעות אחרונות" להבהיר לנו, במקרה שלא ידענו, מה זה אהבל, כדי שחס וחלילה לא יהיה מי שלא יבין את העלבון. במסגרת בעמוד השני מופיעה ההגדרה מתוך מילון רב מילים: "אהבל (ערבית) - טיפש, אידיוט, מטומטם, קשה תפיסה." והמשך באנגלית, במקרה ומישהו יזדקק. אז ההגדרה מופיעה בתוך מסגרת יתומה, ואידך זיל גמור.
בעמוד הראשון של העיתון מתנוסס תור של סימה קדמון - "לא סחבק, אהבל", שמספרת כבר בפתיחת דבריה איך הגיע הזמן שמישהו יכנה את שר החבטות גם במונח "אהבל", שמשום מה פסח עליו עד כה.

לא רק ב"ידיעות אחרונות" התייחסו לנושא בצורה פומפוזית כל כך, רוב כלי התקשורת התנפלו על האמירה כמוצאים שלל רב. האם זו הדרך שמדינה צריכה להתייחס לנבחריה? על הסכסוכים הפנימיים במפלגת העבודה אנחנו יודעים מזוויות רבות, שום דבר לא חדש באמירה הזו מלבד העובדה שמישהו ביטא אותה מול המצלמות. האם לא ראוי לשמור את הידיעות המסוג הזה לעמודים הפנימיים יותר של העיתון כשבעמודים הראשיים נוכל לספר על כתובות הנאצה על ביתו של אלוף בצה"ל, על התבוסה של אובמה בבחירות אמצע הכהונה או על השוטר שירה למוות בנהג המונית בעתלית?
ומה עם קצת שקט למקבלי ההחלטות? אהוד ברק הוא שר הביטחון, תפקיד בעל אחריות גדולה מאוד, שאותו הוא ממלא במסירות נפש ובהחלט לא באופן "אהבלי", עדיף שהראש שלו יתעסק יותר בנושאי ביטחון ופחות בעופר עיני.

עופר עיני הוא סוג של ערס שהגיע לעמדה ציבורית מרכזית מאוד, הוא לא אהבל, אבל הוא ערס, וכך גם הסגנון שלו. בוז'י הרצוג יכול היה להגיד דברים יותר קשים בסגנון יותר עדין, וכנראה לא היה זוכה לכותרות הענק. אם כן, שוב, רוב מהומה על לא מאומה. אז מי כאן האהבל?

כבוד המת?

השבוע נהרגו שני צעירים בני 16 בתאונת דרכים קטלנית. אחד מהם נהג בלי רשיון ברכב של אבא שלו, בנסיעה מעל המהירות המותרת. מהסיפור הזה אפשר וצריך ללמוד הרבה, אבל יש דרכים לעשות זאת. בתקשורת בחרו בדרך שגויה: בכותרות העיתונים ומהדורות סוף השבוע פרסמו קטעים נבחרים מדפי הפייסבוק של הנערים, תגובות, תמונות, אימרות כאלה ואחרות.
ב"אולפן שישי" וב"ידיעות אחרונות" עשו מנעמים מדבריו של הנהג שהתגאה בנסיעה במהירות מופרזת בלי רשיון, וסיפר לכולם כמה הוא דביל. למה זה צריך להופיע בראש חוצות?

בשם הסיסמא "הכתובת הייתה על הקיר" נרמס כבודו של המת. מפרסמים ברבים את הדיאלוגים שלו עם החברים שלו, את התמונות שלו. האם ברגע שמת אדם מתה גם הזכות שלו לפרטיות?
עצם העובדה שאדם לא יכול להסמיק לא אומר שמותר להגיד ולפרסם עליו הכל, בטח לא ימים אחדים לאחר מותו, כשהמשפחה עוד אבלה.
הרי אם אותם ציטוטים מדף הפייסבוק של הנהג היו מגיעים למהדורת החדשות לפני שבוע, לפני שנהרג, שמו ופניו היו מצונזרים. אז למה לא נוהגים באותו אופן גם לאחר שמת?

אני מבין את הצורך של הכתב בפרסום הדברים, אבל אצלי זה משאיר טעם רע.

נ.ב. באותה נשימה מעל דפי העיתון מספרים בזעזוע על הכח העצום שיש לפייסבוק ועל השימוש שהוא יכול לעשות בפרטים האישיים שלנו, בתגובות שכתבנו, בתמונות שהעלנו. מצד אחד מזדעזעים ומצד שני לוקחים חלק פעיל בדריסה של זכויות הפרט.

תחת כל עץ רענן

בפני ועדת טירקל, ועדת חקירה הבוחנת את מה שאירע על ספינת ה"מרמרה" הטורקית, הופיעו לאחרונה דמויות מפתח בפרשה: ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ח"כ חנין זועבי ודמויות נוספות שהיו על המשט - אנשים שלקחו חלק ממשי בקבלת ההחלטות או היו עדים באופן כזה או אחר לנעשה על הסיפון, כל אחד מהם זומן על פי קריאת הועדה להעיד בפניה.

נראה שהבמה הפומבית הזו קרצה ליו"ר האופוזיציה ציפי ליבני, שמיד לאחר עדות ראש הממשלה ביקשה להעיד גם היא בפני הועדה. בהתחלה תהיתי - למה שציפי לבני תרצה להעיד ואיזה ידע נוסף יש לה בנושא? היום היא העידה, והכל התחיל להתבהר...

ציפי לבני עלתה לדוכן והאשימה את ראש הממשלה בכך שלא ניהל את יחסי החוץ כמו שצריך, מה שהוביל לדעתה לתמיכתה של טורקיה במשט. אם לא היה קיפאון מדיני, היא אומרת, לא היה משט. נתניהו יצר תנאים אופטימליים ליצירת פרובוקציה מסוג זה מצידה של טורקיה. מבחינתה נתניהו אשם במשט הטורקי שכן הוא מנהל בצורה איומה ונוראה את המשא ומתן מול הפלשתינים. לבני כנראה שכחה שאת המצור על עזה הטילה הממשלה בה היא ישבה.

כנראה מבחינת יו"ר האופוזיציה אין מקום שלא ראוי בו לתקוף ולהכפיש את הממשלה, גם בניגוד מוחלט לאינטרס הלאומי ולקונצזוס. האופוזיציה בכנסת הזו מפגינה חוסר ממלכתיות סדרתית, אבל המקרה הזה הוא יוצא דופן לרעה.
את הבימה התקשורתית שלה לבני החליטה לקבל על גבם של מערכת הבטחון ויחסי החוץ של מדינת ישראל, כנראה בעצת "צוות החווה" שלה - איל ארד וראובן אדלר, הספיניונרים הגדולים.

אני מצפה מפוליטיקאית ותיקה שטובת המדינה לנגד עיניה לראות טיפה מעבר לעצות של יועצי התקשורת שלה, שעניינם הוא בניית תדמיתה של הגברת הראשונה של האופוזיציה ותו לא. לפעמים יהיה נחמד להרגיש שציפי לבני מסוגלת להגיד לארד ואדלר - "עד כאן".

לא יודע איך התקשורת תציג את לבני בסיפור הזה, אבל אם היא רוצה לשמור על תדמיתה של הגברת, כדאי שתצניע את המהלך הילדותי הזה.

וירג'יניה

פרשת העוזרת הפיליפינית של אהוד ברק ורעייתו מסרבת לרדת מסדר היום, או שיותר נכון לומר - מסרבים להוריד אותה מסדר היום, אף על פי שהיא מעניינת רק את אנשי התקשורת עצמם ככל הנראה. גשם של התקפות, על ברק, על רעייתו, על המשטרה, על היועץ המשפטי, על מי לא. שום דבר לא מתחדש בפרשה, אבל הנושא עדיין פותח מהדורות חדשות וממלא את העמודים הראשיים.

אסף אוזן, כתב חדשות 10, נשלח לבלוש אחרי העובדת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בסופו של דבר הוא הגיע אליה ואף השיג איתה ראיון בלעדי, ראיון מרתק, אירוע חדשותי ברמות הגבוהות ביותר:
"את יודעת, ברק הוא איש מאוד חזק"
"את יודעת מה זה יועץ משפטי?"
"את בסכנה? את כועסת? את פגועה?"

בתכנית "היום שהיה" הדגיש אסף אוזן שבכל פעם שהוא אמר את "המילה המפורשת 'ברק'" העובדת נרתעה וביקשה לדבר בשקט. המילה המפורשת, אלוהים ישמור.

העובדת וירג'יניה לא באמת אמרה שום דבר, נראה כאילו כל מה שהיא רוצה לעשות זה לחזור לעיסוק היומיומי שלה.

אז הבנו, המשטרה פישלה, כרמלה מנשה יצרה קשר עם העובדת תוך שעות, משימה שהמשטרה אמרה שהיא בלתי אפשרית. אבל מה יתן לשלוח אל העובדת המסכנה עיתונאי נציג מכל קבוצת תקשורת?
פתחו את התיק מחדש, המשטרה תנסה להגיע אל העובדת, הלחץ התקשורתי עשה את שלו בלי ספק, אז בשביל מה להמשיך ולטחון את הנושא?
אולי כי קשה לעיתונאים רציניים לוותר על עוד הזדמנות להציג תמונות ממצלמה נסתרת, שצולמו בחשכת לילה, אולי כי נמאס להם מאהוד ברק, אולי כי הפכנו לצרכני פפראצי אובססיביים. אני כבר לא יודע..

מדינת רבין

לאחר רצח יצחק רבין מוסדות ואתרים רבים שינו את שמם במטרה להנציח את הנרצח: בית ספר על שם לוי אשכול נהפך להיות בית ספר על שם רבין, בית החולים בלינסון הוא היום בית החולים רבין, כיכר מלכי ישראל הפכה לכיכר רבין, עשרות רחובות ופארקים נקראו על שמו. היום ראיינה אורית לביא נשיאל בערוץ הכנסת נציגה כלשהי ממרכז רבין שנפתח לשימור מורשתו. הנציגה סיפרה על כך שבימים אלה נפתח "המוזיאון הישראלי" במרכז רבין, שבו יסופר על תקומת עם ישראל בארצו. אורית לביא נשיאל השתוממה - "למה לא לקרוא לזה 'מוזיאון רבין'??".
כעבור שעה אורית לביא נשיאל אירחה את יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, שהדגיש עד כמה יום הזכרון והעצרת חייבת להדגיש את הערכים של השמאל.

יש חשיבות גדולה להנצחה ולזכרון, אבל אסור לשכוח שבדרכו של רבין לא כולם האמינו ולא כולם מאמינים, לא כולם מתחברים לערכים שמוצגים בטקסים ובעצרות, פולחן האישיות לא מדבר אליהם. קשה לי להבין איך מעיזים ראשי השמאל שהיו אמונים על ההנצחה להתפלא על כך שרבים בציבור סולדים מהיום הזה. פולחן אישיות יכול להחזיק דור אחד. יום הזכרון הזה הוא צעיר, כל הדמויות מאז עדיין מסתובבות בינינו, חלקן עוד בפוליטיקה, הזמן יעשה את שלו ובעתיד נראה איך מתגבש יום הזכרון, אבל לדעתי חובה היא להתחיל לשנות את אופיו המוזר.

הבעיה טמונה לדעתי כבר בחוק יום הזכרון שעבר בכנסת ב1997. שם החוק הוא "חוק יום הזכרון ליצחק רבין". יום הזכרון לא צריך להיות ליצחק רבין, אלא לרצח. עם ישראל צריך לזכור את רצח רבין, ולא את יצחק רבין באופן ספציפי. אין בעיה שמפלגת העבודה וראשי השמאל יעשו פעולות כאלה ואחרות כדי לשמר את מורשתו של רבין, אבל אין הדבר צריך להיות חלק מחוקי המדינה. מטרת המדינה היא לשמר את הזכרון לרצח, לחנך ולהסביר למה רצח מסוג זה הוא דבר חמור, איך הוא פוגע בדמוקרטיה, לייצר שיח מוסרי. לכן יום הזכרון ליצחק רבין צריך להקרא "יום הזכרון לרצח יצחק רבין" ויש להתייחס אליו ככזה. רק ככה יחברו את כל העם באופן צודק ורציני אל יום הזכרון הזה, שלאט לאט מאבד מערכו ומענייניותו.

בין יום ולילה (כלכלי)

היום הוא היום הבינלאומי לציון העוני. בכנסת ציינו את היום בכל הועדות שעסקו בנושא ובדיון מיוחד במליאה. כולם דברו על בעיית העוני ודרכים למגר את הבעיה. השבוע בכל העיתונים פרסמו את דוחות העוני המדאיגים, בדאגה הישירה יונית לוי מבט אל כולנו וסיפרה לנו על הכמויות האדירות של הילדים והזקנים שבסיכון.
 
לא עברו כמה שעות וב"תכנית החסכון" של קרן מרציאנו עוברים לפינה הקבועה "סגרו עסקה" ומספרים לנו על עוד דירה שנמכרה בהון תועפות. ב"לילה כלכלי" אף מילה על העוני בישראל, אבל בחיוך רחב מציגים לנו את הוילה הענקית בזכרון יעקב שתעלה לנו חמישה מליון דולר. סיור שלם בבית הענקי, הבריכה, האגם, הנוף הנפלא.
ממתי נעשה הכרחי להציג לראווה עסקאות נדל"ן שמנות או נכסים מפוארים שרלוונטים לאלפיון העליון בלבד?

חשבתי שניקור העניים הוא נחלתו של גיא פינס ושאר צהובונים רדודים, אבל בתכניות הכלכלה אימצו לחלוטין את הקונספט. שבויים בשבי הקפיטליזם מציגים לנו את נתוני הבורסה, מחירי הדירות שלא יהיו לנו לעולם, רווחי הבנקים, כאילו שזה עניין של כולנו. התעסקות בכסף רב שלרובנו לא יהיה לעולם, בטח לא לעניים שבבוקר ריחמנו עליהם כל כך מעל המסך ודפי העיתונים.

סדר עדיפויות וה-"למרות" הגדול

מה השיקולים שעומדים בפני עורכי העיתונים כשמחליטים למקם ידיעה במיקום כזה או אחר?
ב-"הארץ" בעמוד הראשי יש ידיעה על תקרית בבית ספר תלמה ילין בו לפני כמה שבועות (העבר הרחוק במובנים של האקטואליה בישראל) שרף תלמיד יצירה של תלמיד אחר. היצירה שנשרפה הייתה דיוקן של היטלר כחלק מפרויקט קונספט כלשהו. עכשיו שוקלים בבית הספר לסלק את התלמיד המצית מבית הספר.

ואני שואל - למה לעזאזל סיפור מסוג זה נמצא בעמוד הראשי של "הארץ"? מה החשיבות שלו? מקרה שולי בבית ספר קטן בגבעתיים. גלעד שליט נדחק לעמודים הפנימיים, גם זוג הישראלים העצורים בגיאורגיה כמו פקיד הבנק שגרונו שוסף. אז מי מחליט מה נקרא, באיזה סדר ובאיזה גודל? ולמה?

-----

"בשקט, בשקט: רה"מ לא חותם על בניית 1,300 יחידות דיור בירושלים, למרות שעברו את כל האישורים. ברק לא חותם על אלפי דירות בשטחים"

אם היו שואלים אותי מאיזה עיתון צוטטה הכותרת הנ"ל הייתי מהמר על "יתד נאמן" או על אתר האינטרנט של ערוץ 7, והייתי טועה. את הכותרת הזו העתקתי מהדף הראשון של "ידיעות אחרונות". מפתיע? כשחושבים על זה - לא ממש.
כשאתה עיתון בלי קו מנחה, בלי עקרונות, אתה יכול לכתוב הכל. אתה יכול היום לעשות קמפיין שיציג את ראש הממשלה כחסר אחריות  בשל סירובו להקפאה, ומחר תציג אותו כחצוף על כך שמקפיא את הבניה למרות האישורים. עם דגש חזק על ה-"למרות".

פאשיזם פאשיזם פאשיזם!

מי שיקרא בסוף השבוע הזה את ה"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" עשוי להכנס להיסטריה. כתבה בת ארבעה עמודים מסבירה לנו איך הפכנו למדינה ולחברה פאשיסטית. את המילה "פאשיזם" על הטיותיה לא חסכו והיא שזורה לאורך הכתבה באופן מוגזם לכל הדעות (נספרו 14 אזכורים רק ברבע העמוד הראשון).

עד לא מזמן חשבתי שהמילה "פאשיזם" שמורה לאחמד טיבי כשנגמרו לו הטיעונים העניניים, בערך כמו המילה "אפרטהייד".

הכתבה, שבצידה סקר דעת קהל, באה בעקבות "חוק הנאמנות" שעבר השבוע בממשלה. כל בר דעת בתקשורת יודע שהחוק הוא לא יותר מתרגיל פוליטי של נתניהו, אף אחד לא חושב שנתניהו באמת רואה בחוק הזה משהו מהותי. אבל בעיתונות כנראה מתקשים לפספס הזדמנות לזרוע פחד ואימה בציבור, ולהראות לכולנו את "המדרון החלקלק" שאליו אנחנו צועדים.

בסקר שערכה מינה צמח נשאלה השאלה "מי מהפוליטיקאים תורם להתגברות מגמות לאומניות קיצוניות, עד כדי פאשיזם?". נוסח השאלה בכלל לא משאיר מקום לביקורת, להתנגדות, לרעיון שאולי מדינת ישראל כלל לא במגמת לאומניות קיצונית. התעמקות קלה מאוד בתוצאות הסקר מאפילה על המחקר עוד יותר:

• אביגדור ליברמן - 60%
• אלי ישי- 40%
• בנימין נתניהו - 30%
• אהוד ברק - 24%
• גדעון סער - 16%

בסך הכל 170%. כמו שזה נראה, התקשרה הסוקרת, שאלה את השאלה ונתנה לאנשים לדבר ולשפוך את רשימת כל הפוליטיקאים שעולים להם בראש. מה הקשר בין אהוד ברק ומגמות לאומניות? וגדעון סער?? שום קשר.
הבורות בציבור למושג פאשיזם היא רבה, אבל האסוציאציה היא שלילית באופן מיידי. אם היו בוחנים את הנשאלים על ידיעותיהם בנושא - הציון היה נכשל. גם מינה צמח יודעת את זה, אבל לשקר אין גבול והסקרים בוהקים אלינו מבין הדפים כאמיתות שאין לחלוק עליהן.

בין צ'ילה לעזה

היום ב-"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור דעה של ענת מידן וכותרתו: "בין צ'ילה לעזה". הטור עושה השוואה בין חילוץ הכורים בצ'ילה ובין חילוצו של גלעד שליט מבור שביו.
הדמיון בין המקרים הוא כה רדוד שקשה שלא להתקומם על הטור הטיפשי. ענת מידן הלכה שבי אחרי האסוציאציה הקלושה הזו ואחרי האובססיה הכללית בציבור בנושא החייל השבוי.

"למה הצ'יליאנים הצליחו לחלץ את אנשיהם, ואנחנו לא מצאנו את הפתרון היצירתי של הוצאת אדם מבור", שואלת ענת מידן.
קשה לי להבין איך משפט מיתמם כל כך, מטופש כל כך, שקרי כל כך מגיע לעמודים הקדמיים של העיתון ואף זוכה להבלטה בכותרת צדדית. אולי כי הציפיה היא להרבה ראשי קוראים שיהנהנו בהסכמה וישאלו את עצמם "באמת למה?".

צריך להזכיר לענת מידן שמדינת ישראל לא יודעת איפה נמצא שליט וגם כשתדע היא לא תוכל להגיע לשם במעלית או בקפסולה. אני בטוח שענת מידן יודעת את זה, ואני לא מאשים אותה בפרסום הזה, כי בהלך הרוח הכללי כנראה שיש מקום גם לדברים חסרי הגיון מאין אלה. היא בסך הכל ניצלה עוד הזדמנות מצוינת לשים תמונה של שליט בעיתון, להראות לכולם כמה הממשלה שלנו לא עושה כלום בשביל אזרחיה ולהעביר עוד מסר פופוליסטי לקהל הקוראים.

"מזעזע"

יש נטיה מוזרה למגישי חדשות להדריך אותנו מה לחשוב על האייטם שזה הרגע שודר. כמעט בסוף כל כתבה תמלמל המגישה (או המגיש) מן סיכום של מילה אחת: "מזעזע", "מחריד", "אטימות". לעיתים במקום סיכום מילולי יופיע פרצוץ שאומר הכל.

אני בעד שמגישי חדשות יגישו את החדשות ויתנו לצופים להחליט מה מזעזע אותם. אנחנו לא צריכים את ההדרכה הזאת.

אחרי מספר אייטמים "מזעזעים" נעבור "במעבר חד" לחלק השני של המהדורה, חלק שרובו הבלים, רק כי המהדורה היא שעה והחדשות תופסות רק 10 דקות.
אז במעבר חד עוברים לכתבה על מרגול או על נגן כינור מפינלנד וכולם מתמלאים בחיוכים, ויונית לוי שמחה וכל הזעזוע נשכח.

די לצביעות הזו. מהדורת חדשות היא מהדורת חדשות ולא תכנית בידור. תנו חדשות, תעיפו את החיוך מהפנים, תדווחו באופן ענייני, תשאירו לנו את שיקול הדעת, ואם אין משהו חדשותי - אפשר לקצר את המהדורה לחצי שעה, כמו שהיה פעם.

קרב אגרופים

המלחמה שבין "ידיעות אחרונות" ו-"ישראל היום" לא סובבת רק סביב מכירת עיתונים. שני העיתונים מנסים להתניע את האינטרסים שלהם ושל מקורביהם. הפעם כחלק מההתגוששות הפכו דפי העיתון לזירת אגרוף אחרת - בין אהוד אולמרט ואהוד ברק.

את דבריו שפך ושופך אולמרט ב"ידיעות אחרונות" על גבי עשרות עמודים ראשיים וכותרות ענק, דברי שיסוי כמעט חסרי תקדים של ראש ממשלה לשעבר כנגד אישיות פוליטית מכהנת. בתחילה אהוד ברק החליט שלא להגיב, אבל היום פורסם שבראיון למוסף יום שישי של "ישראל היום" אומר ברק את כל מה שהוא חושב על אולמרט.

אם לא די בכך, ב"ידיעות אחרונות" אפשר למצוא כמעט מדי יום ידיעה כלשהי שמנסה לקעקע את תדמיתו של אהוד ברק.

מי שמנוי ל-"ידיעות אחרונות" מאמין ששר הבטחון שלו הוא איש חסר אחריות, חסר כישורים ומגלומן ומולו אולמרט הוא אישיות שכמעט משכמה ומעלה. מי שקורא את "ישראל היום" יתרשם שאהוד אולמרט הוא איש שפל, עבריין ומשועמם.

אני מאמין שיש מן האמת בכל הצדדים, וממליץ לכולם להעיף מבט מדי פעם בערוצי תקשורת שהם לא תמיד מנת חלקם, רק בשביל לקבל זווית נוספת על הנושאים החשובים.

יגאל מי?

לערוץ 7 יש שעשועון חדש - "רצח רבין: הגרסה שלכם". קהל הצופים והמאזינים מוזמן לשלוח את הגרסה שלו ל-"מה באמת קרה ברצח רבין", ואף מילה על יגאל עמיר.
תיאוריות קונסיפרציה על הרצח יש בשפע, וגם אנשים שסומכים את ידיהם עליהן, אבל מקומן של התיאוריות האלו הוא באחד מן השתיים: בפח האשפה או בדיון מעמיק ורציני, בטח שלא כחלק משעשועון נושא פרסים.

רק חסר שבערוץ 7 יחליטו להפיק תכנית בסגנון "בשידור חוקר" ולבקש את עזרת הצופים בפתרון התעלומה - "מי רצח את רבין?" כולל שחזורים, עדי ראיה ופקידי משטרה שמנמנים. כל מי שיודע משהו על מקום המצאו של הרוצח האמיתי שיסמס את המילה "אוסלו" ל-8080.

סוד ההליכה על המים

"סוד ההליכה על המים טמון בידיעה היכן מוסתרות האבנים"

אני לא יודע מה מקור המשפט, אבל קשה להתווכח על נכונותו.
האזרח הישראלי (וכנראה לא רק הישראלי) בדרכו ללכת על המים עוצם את עיניו. האזרח הישראלי נותן לאחרים להדריך אותו, לכוון אותו היכן מונחות האבנים. מי שמכוון אותו (או בעצם אותנו) הם שלושה גורמים עיקריים, שלא תמיד עובדים בשיתוף פעולה ואינטרסים: הממשלה, התקשורת ובית המשפט.

אין פה משהו מהפכני, אבל אני מאמין שככל שנפנים את העובדה הזו כך נוכל לפקוח את העיניים לאט לאט, לראות לאן מובילים אותנו ולהחליט בעצמינו אם בדרך זו אנו רוצים או אם לאו.

ידיעות אחרונות נגד ממשלת ישראל

לא סוד הוא שב-"ידיעות אחרונות" יושבים כתבים רבים שכפסע בינם ובין התפקדות ל-"קדימה". הדבר זועק לשמים מבין כותרות העיתון כמעט מיום עלייתו של נתניהו לשלטון לפני כשנתיים.
העיתון (וחלקים נרחבים בתקשורת) מוצא על בסיס קבוע דמות חדשה מהממשלה לניגוח ורודף אותה בכותרות הראשיות.

בתחילה זה היה אלי ישי שהוצג כמי שמייצג את כל מה שרע, בראש ובראשונה בפרשת "ילדי העובדים הזרים".
לאחר מכן עברה המתקפה לאהוד ברק, שבמשך שבוע הושמץ על ידי אולמרט מעל כותרות העיתון ומוספי החגים, ואף חטף ביקורת נוקבת (שהתפרסה על כרבע מהדף הראשי) על כך שאשתו נילי ישבה לצידו במליאת האו"ם, השם ישמור.
עכשיו זה אביגדור ליברמן. נכון, ליברמן הוא לא שר החוץ הכי פוליטיקלי-קורקט שהיה פה, אבל שוב, התקשורת לא נותנת לנו להחליט מה אנחנו חושבים, ובידיעות אחרונות הכותרות לא משאירות פתח לחשיבה עצמאית:

"ליברמן יוצא במתקפה"
"שר החוץ הישראלי מכה שנית"

חיפשו ומצאו עוד איזשהו קצה קצהו של מינויון פוליטי, כי אם מחפשים מוצאים, לא חסרים מינויים פוליטיים שהפכו לדבר חצי מקובל, תשאלו את צחי הנגבי.

נשבעים בשוק הפשפשים

איך עושים צחוק מחוק האזרחות שעבר היום ברוב קולות בממשלה?

מוציאים כתב שטח לשוק הפשפשים, מדברים עם 5-6 אנשים שלא יודעים מה הוא, והשאר יעשה מעצמו.

בערוץ 10 שלחו את אביב פרנקל (כתבינו לענייני הבלים) לרחובות השוק לראות מה "העם" חושב על החוק. לא משנה אם הם יודעים מה הוא אומר או לא, נתנו להם לענות ככל העונה על רוחם ושידרו את הקטעים המגוחכים ביותר. ברחובות השוק הם חיפשו את המזרחי המתלהם, הדתיה הפנאטית, האישה הטיפשה והמבוגר האחראי. כל אחד עשה את תפקידו כהלכה, וכולם יחד יצרו את התמונה השלמה - בדיחה.

כך נושאים רציניים, שגובו בבחירות האחרונות ב-15 מנדטים לפחות, הופכים לבדיחה או לאייטם חצי-הומוריסטי. בתכנית של רפי רשף ויתרו על האפשרות של הצגה מאוזנת של החוק, של להסביר מה עומד מאחוריו (מבחינה פוליטית ו\או אידאולוגית) והציגו לנו אותו דרך העיניים של המוכר בשוק.

אני באופן אישי לא תומך בחוק הזה, אבל הייתי שמח אם היו נותנים לצופים אפשרות להחליט בעצמם מה הם חושבים עליו.

ילדי העובדים הזרים ובני משפחותיהם

לפני שבוע, ביום שבו היה אמור לצאת אל הפועל "צו הגירוש לילדי העובדים הזרים" צפיתי בערוץ 22 באחת מתכניות החדשות של שעות הערב המוקדמות.
על המסך הופיעה הכותרת - "היום נכנס לתוקפו צו הגירוש לילדי העובדים הזרים ובני משפחותיהם". הרבה זמן לא ראיתי שקר חריף כל כך.

נכון, באותו יום הצו נכנס לתוקפו, אבל הצו הוא לא צו גירוש, ובטח ובטח שלא לילדי העובדים הזרים.
הילדים אינם הנושא, הנושא הוא העובדים הזרים, ולא ילדיהם. את העובדים הזרים מחזירים למדינותיהם ולא מגרשים. הם באו הנה לעבוד ועכשיו הם חוזרים למדינות שלהם. נכון, יש להם ילדים שהתרגלו לחיים פה, אבל הילדים הם לא הנושא ולא הבעיה של אף אחד.

הילדים חמודים מאוד, זו הסיבה שהתקשורת הפכה אותם לנושא. מול הילדים קשה שלא להתרגש, קשה שלא להתנגד ל"גירוש". אז פעם ביומיים יש כתבה על ילדה מגאנה שכבר יודעת עברית ומעריצה את נינט, או על ילד מאריתריאה שמאוהב בארץ ישראל, והכל בשביל לשכנע אותך שלשלוח אותם החוצה מפה זה מעשה נתעב.

בתקשורת אף אחד לא העלה לדיון את הבעיה האמיתית - העובדים הזרים עצמם ומדיניות ההגירה של מדינת ישראל. היום יוצאים מהמדינה 20 אלף עובדים זרים, ומחר נכנסים 25 אלף אחרים. יש תחושה שהתקשורת כבר לא באמת רוצה ליצור דיון אמיתי אלא רק ליצור הלכי מחשבה לפי תאוותם של העורכים הראשיים.

כשהתקשורת רוצה לנגח משהו, בין אם זה אישיות, ארגון או מוסד, היא יכולה לעשות את זה מתחת לרדאר של כולנו. וככה, דרך הכותרות המפוצצות, השקרים הלבנים ותמונות הענק - התקשורת הופכת את הממשלה, ובייחוד את אלי ישי, לשטן בהתגלמותו.

בתור התחלה..

בלי יותר מדי הקדמות, בתור התחלה הנה קטע של קומיקאי אמריקאי, ג'ורג' קרלין. הוא מגיש את הקטע כחלק ממופע הומוריסטי, אבל המסר חד כתער.

ובישראל, כמו באמריקה, גם בתחום הזה - זה אותו דבר רק בקטן.

בימים אלה, כשגינדי קונה את המדינה ומוכר בסכומים שלא יהיו לנו לעולם, והפרסום ממלא כל קיר ותחתית בירה אולי כדאי לחשוב מחדש מי ומה באמת משפיע על המציאות שלנו, על התודעה שלנו ועל החיים שלנו באופן כללי.